Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
שבת נחמו
אבלות ונחמה
נראה ששבת נחמו והנחמה שבאה מיד אחר שבת חזון וט’ באב, הוא משום שבתוך שבת זו חל המועד של ט”ו באב, שלא היו ימים טובים לישראל כיוה”כ וט”ו באב (תענית כו, ב). ושמעתי ממו”ר הגריד”ס זצ”ל דזהו יסוד כוונת הגמ’ שבט”ו באב ניתנו מתי ביתר לקבורה, שחז”ל ראו בנס זה שהגופות לא הסריחו ושנתבטלה הגזירה לקבור מתי ביתר, אות לעיני כל שהברית בין קוב”ה וישראל עדיין קיימת. ונראה שזהו ענינה של הנחמה שבאה אחר החורבן לומר שהברית עדיין קיימת והגאולה עתידה לבא, וט”ו באב מראה שאף אחר החורבן לא נפסקה הברית בין הקב”ה לעם ישראל.
והנה מגילת איכה מסתיימת בתפילה על הגאולה: “השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”, וגם הקינות מסתיימות בדברי נחמה. וביאר בזה מו”ר זצ”ל, דהנה מצות ניחום אבלים אינו רק קיום של חסד ומצות ואהבת לרעך כמוך, אלא דהוי קיום בעצם האבלות, דאבלות טעונה נחמה, וזוהי כונת הרמב”ם דניחום אבלים קודם לביקור חולים משום דהוי חסד עם החיים ועם המתים (הל’ אבל פי”ד ה”ז), דניחום אבלים הוי קיום באבלות. וראיה לדבר מהגמ’ שבת (קנג, א), ומובאים הדברים ברמב”ם (הל’ אבל פי”ג ה”ד): “מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבין במקומו כל שבעה ימי האבלות ושאר העם מתקבצין עליהם”, עכ”ל. הרי ששייך קיום מצות ניחום אבלים אף בלא האבל ומדין חסד, אלא דהוא חלק מחובת ניהוג האבלות ע”י הצבור. ועוד הביא ראיה ממה דאבלות נגמרת רק בשעה שיעמדו המנחמים מלבוא, דלכאורה למה צריך האבל לחכות עד שיעמדו המנחמים, ומוכח מזה שהוא משום שמצות ניחום האבלים הוי קיום באבלות. [עיין מש”כ בזה בס’ גן שושנים ח”א סי’ לא.]
והנה לפי המבואר נבין גם כן את הדין באונן (שמתו מוטל לפניו) שאסור לנחמו, דאין לו דין אבלות אלא אנינות שמופקע מנחמה. ולכן בתשעה באב מסיימים בנחמה בשבת נחמו משום דאבלות בעי נחמה. וזהו גם ביאור אמירת נחם, דאבלות דט’ באב צריך נחמה.
והביאור בענין אבילות דט’ באב נראה, שאבלות זו אינה רק ענין של הבעת תחושתנו את ההסתר פנים שישנו מצידו יתברך ויחסנו אל החורבן והגלות, אלא שישנה תכלית עתידית לאבלות, מפני שאם היותה של האבלות מראה על הרגשת החסרון והחורבן יש בכלל ענינה גם בקשה על גאולה ונחמה והתגשמות חזון הנביאים, ואשר על כן פסוקי הנחמה הינם חלק בלתי נפרד מהנהגת האבלות בט’ באב כי בזה יש חיזוק לתקוה והציפיה לישועה. ובזה שונה אנינות מאבלות, כי אנינות מראה על הסתר פנים ושברון לב ובשעה שמתו מוטל לפניו אין מקום לנחמה, אבל באבלות אף בתוך הצער יש תקוה ונחמה והוא ענין “שבטך ומשענתך המה ינחמוני”.
וזהו הביאור במעשה ברבי עקיבא (סוף מכות) שאף בראותו את חורבן המקדש ושועל יוצא ממקום קדש הקדשים, מ”מ צפה שנבואת זכריה תתקיים וירושלים תמלא ששון ושמחה, וחייך, והודו לו חבריו בזה. והוא כמו שאמרנו שהאבילות וההכרה בגודל החורבן אינן מהוות סתירה לציפיה לישועה בטחון בהתגשמות דברי הנביאים הנאמרים באמת.
ונראה ביאור הענין, ע”פ מה שביאר בספר לימודי ניסן לגאון רבי ניסן אלפערט זצ”ל את מה שאמר דוד בתהלים (כג, ד): “שבטך ומשענתך המה ינחמוני”, ומה ענין שבט ויסורים לנחמה, אלא שגם במה שהקב”ה מייסר אותנו בשבט נראה היחס בין הקב”ה לאדם, כך שבעצם השבט הופך למשענת, וזהו: “ומשענתך”.
