Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת שופטים
לבו של המלך הוא לב כל קהל ישראל
שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה’ אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא (יז, טו)
שמעתי ממו”ר הגרי”ד הלוי סולובייצי’ק זצ”ל שתפקיד המלך הוא לאחד את העם. וכן מבואר ברמב”ם בספר המצות מצוה קע”ג, וז”ל: “היא שצונו למנות עלינו מלך ויקבץ כל אומתנו וינהיגנו”, עכ”ל. ולכן גבי מצות הקהל שהמצוה היא להקהיל את כל העם אנשים ונשים וטף, המלך הוא זה שקורא באזניהם (עיין רמב”ם פ”ג מחגיגה הל’ ג), כיון שזהו תפקיד המלך לאחד את העם כולו, אנשים נשים וטף. ועיין מה שכתב הרמב”ם על מה שכתוב בתורה “לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו” (דברים יז, יז) בפ”ג מהל’ מלכים הל’ ו’, וז”ל: “על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו, שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר כל ימי חייו”, עכ”ל. וזהו כוונת הרמב”ם במה שאמר “שלבו לב כל קהל ישראל” – שהוא חייב לאחד את כל העם. ע”כ דברי הרב.
ולפ”ד רבינו זצ”ל מובן היטב למה צריך למנות מלך דוקא “מקרב אחיך”, ולהרמב”ם צריך שיהיה ישראל ולא מגרים מצד אביו ואמו. שאחרי שתפקיד המלך הוא לאחד את העם, לכן צריך שיהיה מקרב העם ולא איש נכרי אפילו מצד אחד מהוריו. ולפיכך יש ג”כ איסור מיוחד במלך שלא ירום לבבו מאחיו, שהרי עליו לתת לבו בכל עת על הצורך באיחוד שורות העם, וזהו מה דכתיב “לבלתי ירום לבבו מאחיו” (יז, כ), שהרי לבו הוא לב כל קהל ישראל וכדכתב הרמב”ם.
וזהו הטעם לזיקה המיוחדת שישנה בין מלכות בית דוד וירושלים הנקראת עיר דוד – והמקדש, בכך שאין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד בלבד, כי ירושלים והמקדש מראים על איחוד כל העם [ולכן איכא למ”ד דירושלים לא נתחלקה לשבטים], ועיין ברמב”ן בחידושיו (תענית טו, א) שכתב דהמקדש הוא כנופיא דכל ישראל.
ועל פי האמור עד כה נבין ג”כ מדוע נתן יעקב אבינו את המלכות ליהודה ולא ליוסף, שהרי בתחילה ודאי חשב יעקב לתת המלכות ליוסף ולכן נתן לו הכתונת פסים שהוא סימן למלכות, עיין ברמב”ן עה”ת שמלבוש זה היה מלבוש בני המלכים, אבל לבסוף נתנה ליהודה. שאף שיוסף בעצמו היה מלך במצרים ולכאורה מסוגל למלכות, אבל המלך צריך לאחד את העם, ויוסף היה סיבת פירוד העם ומחלוקת בין השבטים, אבל יהודה שהציל את יוסף מאחיו שרצו להרגו, וגם ניגש אל יוסף במצרים כדי להציל את בנימין, הוא היה זה שיהיה יכול לאחד את העם, ולכן ניתנה המלכות לו ולא ליוסף. [וענין זה נתבאר בדברינו לעיל בספר בראשית פר’ וישב אות ג’ יעו”ש.]
