Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת בשלח
אז ישיר…
א. שמעתי פעם ממו”ר הג”ר אהרן סולובייצ’יק זצ”ל שדין צורת כתיבת השירה אריח על גבי לבינה, דהיינו חצי לבינה של כתב כנגד לבינה שלימה חלק, הוא משום דיסוד ענין שירה הוא לא מה שנאמר ונכתב אלא מה שלא נאמר ושאי אפשר לבטא, ולכן החלק הפנוי מן הכתב כפול מחלק הכתב, דשירה היא למעלה ממה שנתבטא ושנאמר במפורש אלא שנשאר בתעלומות.
ונראה דזהו יסוד קדושת שיר השירים שעליו אמר ר”ע (משנה ידים פ”ג מ”ה) ש”כל כתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים”. שהנה שמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד סולובייצ’יק זצ”ל שהקדושה המיוחדת של שיר השירים היא בזה, שבכל הכתובים יש לפרש הקרא בפשוטו של מקרא, ומעל רובד הפשט על ידי הדרש, אבל שיר השירים מופקע הוא מפשוטו של מקרא, ואין לפרשו ולהבינו אלא על ידי הרמז והסוד. [ויעוין בזה בהקדמת הרב המלבי”ם לפירושו על שה”ש דגם המשל קודש.]
ועל פי קו זה יש לומר בענין השירה שבשיר השירים שגם הוא נובע מזה שמופקע הוא מפשוטו של מקרא, וקדושת הדברים שאינם גלויים ומפורשים עדיפה מדברים הברורים והנאמרים להדיא, וזוהי קדושת השירה הנובעת ממקום מסתורין, וכקדושת לפני ולפנים.
ב. יש לתמוה איך זה שלא אמרו ישראל שירה ביציאתם ממצרים, אחר שראו כל הנסים ונפלאות שהביא הקב”ה במצרים ואת כל המכות שהיו שם. [יעויין בספר לימודי ניסן מה שכתב בזה.]
ועיין במדרש רבה (שמות פר’ כב סי’ א): “ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, ובזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו אז ישיר, לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפילה כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמונה והקריעה”.
ואשר נל”פ דברי המדרש, ע”פ דברי הגמ’ במגילה (דף יד, א) דאין אומרים הלל בפורים, ואף שבפסח אומרים הלל, ומאי שנא, הרי בפסח היה מעבדות לחירות כל שכן בפורים שהיה ממיתה לחיים צריכים לומר הלל, ורבא תירץ: “בשלמא התם הללו עבדי ה’ אלא הכא הללו עבדי ה’ ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן”. והיינו, עבד אינו יכול לומר שירה ורק בן חורין יכול לומר שירה. ונראה שכשיצאו ישראל ממצרים, אף על פי שבאופן רשמי כבר לא היו עוד עבדי פרעה ולא היו משועבדים בגופם, אך עד קריעת ים סוף היו עדיין נתונים ברוחם תחת שעבוד מצרים, וכשהאמינו בה’ ובמשה עבדו ניתרו כבלי העבדות ונעשו בני חורין בגופם ובנפשם, כי האמונה בה’ משחררת את האדם. וזוהי כונת המדרש שבזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ואפילו אם הוא עשיר ובעל מעמד רם, אם אינו בעל אמונה הרי הוא כעבד שבכל עת יכול מצבו להשתנות, אבל אם יהודי הוא בעל אמונה, אפילו אם מצבו גרוע, והוא עני ואביון, הרי בעצם הוא בן חורין.
וזה מה שאומרים בהגדה של פסח: “השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין”. שכיון שיש לו בטחון בה’ לגאולה וישועה, הרי הוא כבר עתה בן חורין ויכול לומר את ההגדה וההלל.
