Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת החודש
בענין ארבע פרשיות וגאולתן של ישראל
א. ארבעת הפרשיות: שקלים, זכור, פרה, החודש, מהוות כל אחת ואחת מצוה בפ”ע, וכל אחת מהן מיוחדת לשבת שלה ולזמן קריאתה. פרשת שקלים קוראין משום שבאדר משמיעין על השקלים; פרשת זכור קוראין בשבת שלפני פורים, מכיון שהמן היה מעמלק ונכרת הוא וביתו; פרשת פרה קוראין לפי שצריכין להיטהר להקרבת הפסח; ופרשת החודש קוראין בשבת שלפני ר”ח ניסן או בר”ח ניסן משום שקריאתה החודש הזה לכם ראש חדשים בניסן.
אך נראה שלמרות יחודה של כל פרשה ופרשה יש לכולן רעיון משותף, בזה שהן מלמדות על גאולת ישראל ומהוות הכנה לחודש הגאולה, חודש ניסן, ובכן מצטרפות כולן לחטיבה אחת הבנויה מנדבכי פרשיות שונות. ויתבאר הענין להלן.
ב. יסוד פרשת שקלים הוא שכל אחד חייב לתת מחצית השקל עבור קרבנות הציבור הבאין מתרומת הלשכה. והנה קרבן צבור אינו רק קרבן שיחידים שותפין בו, דאינו קרבן שותפין כלל, ואפילו אם יקנו יחד כל אישי ישראל בהמה להקריב, אין בו דין קרבן צבור אלא קרבן שותפין (עיין רמב”ן עה”ת ויקרא א, ב). שהרי קרבן ציבור איננו רק קרבן של קיבוץ של יחידים החיים עתה, אלא קרבן של כנסת ישראל כגוף אחד ונשמה אחת – אלו החיים עכשיו, ואלו שכבר מתו, וגם אלו שעתידין להוולד ועדיין לא נולדו – כולן מהווים חלק מהציבור של כנסת ישראל, שענינו של ציבור הוא חטיבה אחת שכל אחד מישראל משתתף בה.
וראיה לדבר, מהא דחטאת שמתו בעליה למיתה קא אזלא אבל חטאת הצבור אף שמתו כל אותו הדור עדיין קריבה שאין צבור מתים, וכן היה בזמן עזרא שהקריבו לאחר שבעים שנה פר העלם דבר שהפרישו המעות בזמן בית ראשון, אף שמתו רוב אלו שחטאו בבית ראשון, לפי שאין צבור מתים (הוריות דף ו, א).
זהו היסוד הראשון הנצרך לגאולת ישראל: עם ישראל הוא נצחי וכל אחד מישראל משתתף בנצחיותה של הכנסת ישראל, ואי אפשר לציבור להיכרת.
ג. פרשת זכור מלמדת אותנו שעמלק וגם כל אלו הבאים בתעודתו ורוצים להזיק ולהרוג את עם ישראל, לבסוף יכרתו, וכמו שנכרת ביתו של המן, כי מלחמה לה’ בעמלק מדור דור, וה’ נשבע בכסא כבודו שלבסוף יכרת עמלק לגמרי.
ד. פרשת פרה הולכת ומפתחת את הקו שנמתח על ידי שתי הפרשיות הקודמות. פרה אדומה היא חוק שאין בכח האדם להבינה, ואפילו שלמה המלך החכם מכל אדם אמר (קהלת ז, כג): “והיא רחוקה ממני”. מצות פרה אדומה היא הדרך להיטהר מטומאה החמורה של טומאת מת – וזה שעוסק בה נטמא. ויותר מזה, אינו מובן איך אפשר להטהר מטומאה חמורה של טומאת מת. וזהו החוק הבלתי נתפס לשכל אנושי שמטומאה יכולה לבא טהרה, ומשעבוד מוחלט יכול לצמוח גאולה.
ועיין בהקדמת היעב”ץ לסידורו שכתב שהנס הכי גדול הוא שישראל קיימים אחר כל השנים של שנאת העמים – כ’כבשה אחת בין שבעים זאבים’ הרוצים לטרוף אותה, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ועם כל זה אנחנו קיימים. הרי זה חוק בלתי מובן, שנצח ישראל לא ישקר ואנו חיים וקיימים לעולם.
ה. בפרשת החודש טמון היסוד הרביעי לגאולה. שהרי עוד לפני שנגאלו ממצרים נצטוו במצוה הראשונה “החודש הזה לכם”, שבלא לוח חדש זה התלוי בלבנה לא היו ישראל יכולים להגאל. וכפי שישנם חוקי הטבע כן ישנם חוקי היסטוריה, ולפי חוקי ההיסטוריה אי אפשר היה שבני ישראל יתקיימו “כבשה אחת בין שבעים זאבים”, ולא היו יכולין לצאת ולהגאל ממצרים שהיתה באותה תקופה המלכות הכי חזקה בעולם. ולפי תקופת השנה התלויה בשמש, אין דבר חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה, אבל לפי זמני הלבנה המשתנה בכל זמן, אפשר לצפות לגאולה, ולמילוי פגימת הלבנה. כי לעם ישראל יש סדר זמן ולוח לעצמו ולכן אינו כפוף לזמן החמה וחוקי ההיסטוריה. נוסף לכך, זמן זה תלוי בישראל, “החודש הזה לכם” – הוא תלוי בכם, ויש לכם כח לשלוט על הזמן והתקופה בכח מעשיכם – “אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין”. החדש מתקדש רק על ידי קביעות ב”ד שהוא שלוחו של כלל ישראל כולו. וכמבואר בגמ’ (ברכות מט, א): “מקדש ישראל והזמנים – ישראל דקדשינהו לזמנים”.
הרי שיש צירוף בין כל הארבע פרשיות שכולן מתאימות ומגלות לנו יסודות בעניני נצחיות העם וגאולת ישראל.
