Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת אמור
הטעם שאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר
וספרתם לכם ממחרת השבת וגו’ (כג, טו)
עיין בבעל המאור סוף מס’ פסחים שתמה למה אין מברכין שהחיינו על ספירת העומר, ותירץ שספירת העומר בזה”ז אינו אלא מדרבנן וזכר לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו. והיינו, הספירה הוי זכר לחורבן, שבזמן הזה אין קרבן העומר וכל הספירה הוי דרבנן, ולכן אמימר היה מונה ימים ולא שבועות (מנחות סו, א).
ושמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד, דסברת הבעה”מ היא סיבת מנהגי האבילות בימי הספירה, מלבד הטעם של אבילות על פטירת תלמידי ר”ע, אלא דלפ”ז דין האבלות להיות כל ימי הספירה, וכן הוא מנהג האר”י וכן נהג רבינו ז”ל.
ועוד אמר רבינו ז”ל טעם למה אין מברכין שהחיינו על ספירת העומר (אפילו להרמב”ם דספירה בזמן הזה דאורייתא), משום דכל הענין הוא שמחכים לעת של קבלת התורה, שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, וכמו שביאר החינוך בזה במצות ספירת העומר (מצוה שו). ואמר רבינו דא”כ אין מקום לברכה של שהחיינו, שזמן מברכין כשהגיע הזמן והמטרה – “שהחיינו וקיימנו לזמן הזה”, אבל מצות ספירה היא להיפך, שמונין ספירה מפני שעדיין לא הגיע העת והמטרה, וכלשון החינוך: “ומפני כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יו”ט של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וחפצו להגיע אל זמן ההוא”, עכ”ל. [ולפ”ז הוא טעם גם לזמן שהבית על מכונו שלא לברך שהחיינו. ועיין עוד באבודרהם על דרך זו שהמצוה היא לצורך הבאת הביכורים בשבועות.]
ולפ”ד רבינו ז”ל יש להבין מה שאין אנו מברכין שהחיינו בשעת קדושין ונשואין, שלכאורה מה גרע מצות קדושין ונשואין שבאה משאר מצות הבאות מזמן לזמן, וכן מה גרע לקיחת אשה מלקיחת בגד. אבל לפי דברי מו”ר זצ”ל יש לפרש, דבנשואין אין זה רק זמן אחד בשעת חופה וקידושין אלא שאנו מצפים שבכל יום ויום היחס בין איש לאשתו יעמיק יותר ויותר בשמחה אושר ובבנין של בית של תורה ובנים עוסקים בתורה ומצוות. ועיין עוד במחזיק ברכה להגאון חיד”א (או”ח סי’ רכג אות ה) ובשו”ת חת”ס (או”ח סי’ נה) ובש”ך (יו”ד סי’ כח ס”ק ה) בגליון מהרש”א (יו”ד שם) ובערוך השולחן (או”ח סי’ רכג אות ד) מש”כ בענין שהחיינו במצוה זו. [והנה מה שכתב הגליון מהרש”א שאין קידושין אלא הכשר מצוה, נראה שדבריו קיימים דוקא לשיטת הרא”ש בכתובות פ”ק סי’ יב דאין ברכת אירוסין חשיבא ברכת המצוה כיון דקידושין הן אך הכשר מצוה למצות פו”ר, אבל הרמב”ם פ”ג מאישות הל’ כג כתב להדיא דברכת אירוסין היא ברכת המצוה וז”ל: “כל המקדש אשה וכו’ צריך לברך קודם קידושין וכו’ כדרך שמברכין על כל המצוות”, עכ”ל.]
