Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת בהר
תקיעת שופר בר”ה וביובל
יום תרועה יהיה לכם (כט, א)
מצות שופר בר”ה נלמדת מהא דכתיב: יום תרועה יהיה לכם, אבל לא מוזכר שהתרועה תהיה דוקא ע”י שופר, דזה נלמד מגזירה שוה דבשביעי שביעי ממצות תקיעת שופר ביובל, דכתוב שם (ויקרא כה, ט): “והעברת שופר תרועה”, וכתיב: “תעבירו שופר בכל ארצכם”.
ולכאורה יש לתמוה, שהרי מצות שופר בר”ה היא בכל שנה ושנה, ומצות תקיעה ביוה”כ דיובל היא פעם בחמישים שנה, ולכאורה מה דתוקעין בשופר היה צריך להיות כתוב מפורש בתורה לגבי ר”ה דתדיר הוא ומשם תלמד ליובל, ואיך זה שבר”ה לא מוזכר שופר כלל.
ואשר נראה לפרש בזה, בהקדם מה שמצינו בשיטת הרמב”ם חילוק יסודי בין מצות תקיעה דר”ה ובין מצות תקיעה דיובל, דלגבי ר”ה כתב הרמב”ם בפ”א מהל’ שופר הל’ ג’ וז”ל: “שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע”פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל”, עכ”ל. הרי שפסק הרמב”ם דאם גזל שופר ותקע בו יצא, שאין החפצא של מצוה השופר אלא הקול ואין בקול דין גזל.
אבל עיין ברמב”ם פ”י מהל’ שמיטה ויובל הל”י שכתב וז”ל: “מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחילה, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר. ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר”ה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל”, עכ”ל. ושמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד הלוי סולוביצ’יק זצ”ל דמדויק מלשון הרמב”ם (כמו שייסד הרמב”ם בתשובותיו) דשאני מצות שופר בר”ה מביובל, דבר”ה המצוה היא השמיעה ולכן כתב שמברכין “לשמוע” קול שופר ולא “לתקוע”, אבל לגבי יובל כתב: “מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל”, הרי דהמצוה היא התקיעה ולא השמיעה. ובזה ביאר כונת הרמב”ם במש”כ: “וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, דהיינו דכיון דהמצוה היא עצם התקיעה, לכן אינו יכול לצאת ע”י זה ששומע קול השופר מאחר כמו בר”ה, דבר”ה המצוה היא השמיעה ועל זה אמרינן שומע כעונה, אבל ביובל המצוה היא התקיעה ולכן אינו יוצא ע”י שמיעה מאחר, וזה כוונתו במש”כ: “ומעבירין שופר בכל גבול ישראל” – שכל יחיד חייב לתקוע לעצמו. וביאר בזה רבינו ז”ל, דכיון דביובל השופר הוא מעכב (וכמש”כ הרמב”ם שם פ”י הלי”ג) והוא מקדש את שנת היובל, צריך מעשה המקדש, וזהו מעשה התקיעה. ונראה דעל תקיעת שופר ביובל אינו מברך “לשמוע” אלא “לתקוע בשופר”.
ועיין עוד ברמב”ם בסה”מ מצוה קל”ז במצוה דשופר דיובל שכתב, וז”ל: “ואין ענינה כענין תקיעת ר”ה כי הוא זכרון לפני ה’ וזהו להוציא את העבדים”, עכ”ל, הרי להדיא שחלוק דין שופר בר”ה מדין שופר דיובל, דשופר דר”ה הוא לזכרון ויש בו ענין תפילה, משא”כ שופר דיובל הוא לשחרר העבדים ולקדש את שנת היובל. ולכן להרמב”ם בשופר דר”ה דהוי לזכרון המצוה היא השמיעה משא”כ בשופר דיובל דהמצוה היא התקיעה.
ולפי”ז מכיון דלהרמב”ם ביובל התקיעה היא המצוה א”כ החפצא של מצוה הוי השופר ולא קול השופר. ונראה לפ”ז דאם גזל שופר ביובל לא יצא דהוי מצוה הבאה בעבירה.
ולפ”ז מובן שפיר למה לא הזכירה התורה שופר גבי ר”ה, ששם החפצא של מצוה הוא הקול שנוצר ע”י השופר, ולכן כתיב “יום תרועה יהיה לכם”, שהחפצא של מצוה בר”ה הוא התרועה. ולכן דוקא לגבי יובל מוזכר השופר – דשם החפצא של מצוה הוי השופר, ונלמד מיובל לר”ה ע”י גזירה שוה.
