Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת ראה
בגדר משכן שילה לשיטת רש”י והרמב”ם
לשכנו תדרשו ובאת שמה (יב, ה)
א. עיין ברמב”ם פ”א מהל’ מלכים הל’ א’ שכתב, וז”ל: “שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ וכו’ ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה”, עכ”ל, ובלחם משנה שם הקשה, וז”ל: “וקשה דבהלכות בית בחירה פ”א כתב רבינו מצות עשה לעשות בית לה’ וכו’ שנאמר ועשו לי מקדש”. והנה עיין בקובץ חידושי תורה (אסיפת מאמרים מהגר”מ ומהגרי”ד, עמוד קלה) שתירץ רבינו ז”ל, וז”ל: “ונ”ל דהנה מקור הרמב”ם דבנין בית הבחירה רק לאחר כניסתם לארץ היא ברייתא דסנהדרין דף כ, ב, ומבואר שם דמינוי מלך והכרתת זרעו של עמלק קודמים לו, ולכאורה צ”ע הלא עוד במדבר נצטוו להקים את המשכן מדין חובת בנין מקדש מגזה”כ ועשו לי מקדש שזוהי המצוה גם לדורות. הרי דמצות בנין המקדש אינה שייכת לארץ ולמחיית עמלק. אכן נראה פשוט דשתי מצוות נאמרו בזה, בנין מקדש מגזה”כ ועשו לי מקדש וזה אינו שייך לארץ ולמחיית עמלק, וגם איכא דין בפני עצמו של בנין בית הבחירה, דהיינו בנין המקדש בירושלים ובהר המוריה. משום דחלות מקדש ובית הבחירה שני דברים נפרדים הם, דמקום המקדש חוץ לירושלים יכול ע”פ הדבור להשתנות כמו שהיה בגלגל, נוב וגבעון, משא”כ דין בית הבחירה שבהר המוריה הוא לדורי דורות כדמבואר ברמב”ם פ”א מהל’ בית הבחירה ה”ג, וז”ל: “כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה’ וכו’ ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה”, עכ”ל.
והנה לפי”ד רבנו זצ”ל יש לבאר מה שאומרים בהגדה של פסח: “אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו”. דהמצוה לבנות בית הבחירה הוי דוקא אחר שהכניסנו לארץ ישראל, דמצות בנין המקדש כבר חלה במדבר, וזה ילפינן מקרא ד”ועשו לי מקדש” ונתקיים על ידי בנין המשכן, אבל מלבד זה יש מצוה לבנות בית הבחירה בירושלים, וזהו דוקא אחר שנכנסו לארץ, דזהו מצוה בפ”ע מקרא ד”לשכנו תדרשו ובאת שמה” שנתחייבו בה אחר כניסתן לארץ.
ב. ברש”י ד”ה לשכנו תדרשו כתב, וז”ל: “זה משכן שילה”, עכ”ל. אבל מדברי הרמב”ם (הל’ מלכים שם) שכתב: “שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ וכו’ ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה”, מבואר דס”ל שהפסוק “לשכנו תדרשו” מכוון על בית הבחירה ולא על שילה. ונראה דהרמב”ם למד זה מפשטות הקרא דכתיב: “כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה”, הרי שהמדובר על בית הבחירה דביה כתיב “המקום אשר יבחר”.
והנה מה שכתב רש”י שהמדובר על משכן שילה זהו מפני דבשילה נאסרו הבמות. ואשר נראה לפרש בשיטת רש”י הוא, דהרי לקמן (פסוק ט’) כתיב: “כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה’ אלוקיך נותן לך”. ורש”י הביא שם מהספרי ומהגמ’ זבחים (קט, א): “אל המנוחה – זו שילה, הנחלה – זו ירושלים”. דשילה חשיב מנוחה אבל המקדש בירושלים הוי נחלה. דמשנבנה הבית בירושלים נאסרו הבמות לעולם והוא בית הבחירה שקדושתו לעולם עומדת. אבל שילה דחשיב מנוחה היינו אע”ג דקדושתו לשעה אבל בשעתו נאסרו הבמות, מה שאין כן בגלגל נוב וגבעון שאז הותרו הבמות. ששילה היה צעד אל קדושת בית הבחירה, וכפי ששמעתי ממו”ר הגרי”ד ששילה היה בית של אבנים אבל בלא תקרת עץ ואבן וגגו היה עשוי עורות, והיה מעבר מקדושת משכן ואהל לקדושת בית המקדש בירושלים שהיה בנין של אבנים, ואכן היה לו מקדושת מקדש שבירושלים ולכן נאסרו אז הבמות, כיון שהיה מקום נבחר, אבל לא היתה בו בחירה לעולם. ולכן לרש”י גם שילה נקרא “המקום אשר יבחר ה'”. אבל הרמב”ם סבר דדוקא המקדש בירושלים שקדושתו לעולם עומדת נחשב כבית הבחירה ועליו נאמר “המקום אשר יבחר ה'”, אבל לגבי שילה לא חל דין בחירה, שבחירה פירושה קדושה ובחירה לעולם, וכשנבחרה ירושלים ונבנה שם המקדש נאסרו הבמות לעולם, משא”כ בשילה שאחר חורבנו הותרו הבמות.
ג. עיין ברמב”ם פ”ד מהלכות קידוש החודש הל’ יב שכתב, וז”ל: “ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו”, עיי”ש, ומו”ר הגרי”ד ז”ל העיר בזה דלכאורה צ”ב איזו קדושה מיוחדת יש ליהודה, שהרי לא הוזכר חלק יהודה במשנה בכלים (פ”א מ”ו) בכלל העשרה קדושות. וצ”ע. ועוד צ”ע, שהרי הרמב”ם ריש הל’ מלכים כתב דהפסוק קאי על המקדש בירושלים. ולכן לכאורה צריך לומר שכוונתו שהעיבור יהא דוקא במקדש בירושלים.
