Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת שלח
המרגלים ומצות ציצית – החטא ותיקונו
פרשת שלח פותחת בענין המרגלים וחטאם, וסופה נחתם במצות ציצית. והמעיין בלשון הכתוב יראה ששני ענינים אלו שייכי אהדדי. הנה במרגלים כתיב: “ויתורו את ארץ כנען” (יג, ב), ובציצית כתיב: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” (טו, לט). במרגלים כתוב: “וראיתם את הארץ” (יג, יח), ובציצית כתוב: “וראיתם אותו” (שם טו, לט). ובדברי רש”י מבוארת ההשוואה אף יותר, שהביא מהמדרש תנחומא (ד”ה ולא תתורו אחרי לבבכם), וז”ל: “כמו ‘מתור הארץ’ (לעיל יג, כה), הלב והעינים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות”, עכ”ל.
ונראה ביאור הדברים, שמצות ציצית היא התבלין והתיקון לחטא המרגלים, והקב”ה נתן את מצות ציצית בעטיו של חטא המרגלים. חטא המרגלים היה שהביטו על ארץ ישראל בראיה מצומצמת ושיטחית, ולא ראו את חמדת הארץ, שהיא ארץ סגולה; ומנגד, תכליתה של מצות ציצית היא לרומם את ראיית האדם. ולכן הלשון ‘ציצית’ הוא מלשון ‘ציץ’, דהיינו לראות, וכמו “מציץ מן החרכים” (שה”ש ב,ט), שמשמעותו ראיה חודרת ועמוקה [וכ”פ במצודת ציון (יחזקאל ח,ג) את המילים “בציצית ראשי – ר”ל שער ראשי כי כל דבר היוצא מן הגוף קרוי ציץ, וכן תנו ציץ למואב (ירמיה מח,ט)”. והיינו: יציאת דבר לגילוי קרויה הצצה], ובמיוחד זוהי מצות תכלת שמרוממת את הסתכלות האדם. כי תכלת דומה לעשבים, ועשבים לים, וים לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד (ירושלמי ריש ברכות).
