Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
האם דיני טומאת בתים תלויים בקדושת הארץ
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת (יג, מז)
כתב הרמב”ן: “זה איננו בטבע כלל ולא בהווה בעולם. וכן נגע הבתים, אבל בהיות ישראל שלימים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’ כמו שאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגע הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ”.
והנה שמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד זצ”ל, שישנם הרבה דינים התלויין בקדושת הארץ, כתרומות ומעשרות ושמיטה ויובל וכו’, וקדושה ראשונה להרמב”ם בטלה אבל קדושה שנייה קיימת לעולם, וזהו דוקא במקומות שהחזיקו עולי בבל, אבל מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל אינם קדושים, ואין נוהגים שם תרומות ומעשרות. אבל מלבד זה יש דינים שאינם תלויים בקדושת הארץ וחובת הקרקע אלא תלוים בשם ארץ ישראל כגון: עגלה ערופה, סמיכה וקידוש החודש, שנוהגים גם במקומות שכבשו עולי מצרים. וכן הוכיח הרב ז”ל מלשון הרמב”ם שלא תלה דינים אלו במקומות שהחזיקו עולי בבל אלא אף במקומות שכבש יהושע. וכן היה נוהג גם בשבעים שנה בין חורבן בית ראשון לבנין בית שני, שאף שקדושת הארץ נתבטלה אז, אבל השם ‘ארץ ישראל’ המורה על כך שהיא ארצו של העם הנבחר, לעולם לא נתבטל. [עיין אגרות הגרי”ד הל’ מלכים אות ב.]
והנה הרמב”ן כתב להדיא שגם דיני נגעי בתים שאינם נוהגים אלא בארץ ישראל אינם תלויים בקדושת הארץ אלא בשם ארץ ישראל, ולכן לכאורה היה נוהג גם בשבעים שנה בין בית ראשון לבית שני, וגם במקומות שכבשו עולי מצרים בלבד. ועיין במנ”ח (מצוה קעז) שכתב דאין דיני נגעי בתים נוהגים אלא במקומות דקדושת הארץ הוי דאורייתא, ואי קדושת הארץ בזה”ז הוי דרבנן וכשיטת ספר התרומות, א”כ אין דיני נגעי בתים נוהגים. אבל ברמב”ן מפורש לכאורה להיפך, דדיני נגעי בתים אינם תלויים בקדושת הארץ, שאינם חובת קרקע אלא תלויים בארץ הנבחרת.
ונראה שמטעם זה האריך הרמב”ן לבאר מדוע נגעי בתים לא היו נוהגים אלא אחר ז’ שכבשו וז’ שחלקו. ובתורת כהנים המקור הוא מגזה”כ ד”לאחוזה”, אבל הרמב”ן כתב שהוא משום שאחר שישבו נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה’. ולכאורה לא היה הרמב”ן צריך לטעם זה, שהרי גם תרומות ומעשרות לא נהגו עד אחר ירושה וישיבה דהיינו אחר ז’ שכבשו וז’ שחלקו, ושם לא היה צריך הרמב”ן להסביר טעמא דמילתא, דהוא דין התלוי בירושה וישיבה. אכן בנידון דידן נתקשה לרמב”ן, דכיון דנגעי בתים אינו תלוי בקדושת הארץ אלא בשם ארץ ישראל וכמו שכתב הרמב”ן להדיא, א”כ היה צריך נגעי בתים להיות נוהגים מיד בכניסתם לארץ, דלכאורה ז’ שכבשו וז’ שחלקו נוגע רק לענין קדושת הארץ ולא לשם ארץ ישראל, ולכן הצטרך הרמב”ן להסביר דדין אחוזה לגבי נגעי .בתים הוי דין מיוחד דאז נתיישבה דעתם עליהם וכו’
