Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח, כב).
ואונקלוס תירגם: בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי, דהיינו תפילה. וכן הוא בגמ’ ב”ב (קכג, א): “וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהלים מד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשתי”.
נראה לפרש את דברי יעקב “חרבי וקשתי”, שהכוונה החרב והקשת המיוחדים לי שהם תפילה, ולא החרב והקשת של עשו וישמעאל. שבעשו נאמר “ועל חרבך תחיה” (בראשית כז, מ) ובישמעאל כתיב “ויהי רובה קשת” (בראשית כא, כ), אבל החרב והקשת של יעקב ה”איש תם יושב אהלים” הם תפילה.
ושמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד סולובייצ’יק זצ”ל לבאר במה חלוק לשון ‘צלותי’ מן הלשון ‘בעותי’. ששתיהן לשון תפילה, וכמו שאומרים בקדיש שלם: “תתקבל צלותהון ובעותהון”, ד”צלותהון” הן תפילות בעד דברים פרטיים הנצרכים לכל אחד, חכמה פרנסה בריאות וכו’, אבל “בעותהון” הן תפילות בעד היעוד והעתיד של כנסת ישראל כגון “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”, ובנין ירושלים והמקדש והחזרת העבודה וכו’. והנה חלוק חרב מקשת, דבחרב – אחד נלחם עם אחר מקרוב, אבל בקשת – זורק חץ מרחוק, ולכן נמשלה צלותי, שהן תפילות שאדם צריך מיד ובקרוב – לחרב, אבל דברים שהן עבור היעוד ועתיד של כנסת ישראל שאדם צריך להתכונן להבין את תהליך הגאולה ואף שהדברים נראין מרחוק – התפילות האלו נמשלות לקשת.
וע”פ זה ביאר את הפסוק (ישעיה כא, יב): “אמר שומר אתה בקר וגם לילה, אם תבעיון בעיו”. “אמר שומר” – הוא הקב”ה, שומר ישראל; “אתה בקר” – יזרח הבקר של הגאולה; “וגם לילה” – אף שאנחנו נמצאים בחושך של גלות ושיעבוד; “אם תבעיון בעיו” – אם לא נסתכל רק על ההוה והמצב כפי שהוא עתה, ולא נביט במבט מצומצם אלא בראיה לרחוק בבטחון בעתיד ויעוד של כלל ישראל, ובתפילה מעומקא דלבא בעד ישועת ישראל, אזי הבוקר של הישועה יבוא ויזרח כשמש.
ועוד יש לפרש, עיין בגמ’ (ב”ק ג, ב): “רב אמר מבעה זה האדם דכתיב, אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו”. וברש”י, “אמר שומר אמר הקב”ה: אתא בקר – גאולה לצדיקים, וגם לילה – חשך לרשעים, אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה, בעיו, אלמא באדם כתיב ‘בעיו'”. דהיינו שלאדם ישנה יכולת לחזור בתשובה ולהתפלל, משא”כ בהמה, ולכן לרב “מבעה” באדם קמיירי.
והנה מהות האדם היא שהוא מדבר, וכפי שתירגם אונקלוס: “לנפש חיה” – “לרוח ממללא” (בראשית ב, ז), וע”י תשובה ותפילה האדם יכול להתעלות מעל מציאות הגוף החומרי וזהו מה שמגדירו כאדם, משא”כ הבהמה שמוגבלת ומצומצמת ולעולם אינה יכולה לשנות את עצמה ולהתעלות מעל מצבה החומרי. תפילה יכול להעלות את האדם מעל עצמו כמו הקשת שיכול האדם לירות בה אף מרחוק, שאדם אינו מוגבל במלחמה ללחום רק במקום שהוא עומד, זוהי “בעותי”, ומעלתה גדולה מן החרב שבה אדם נלחם רק מקרוב.
