Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת וירא
ואנכי עפר ואפר – עבר ועתיד
בשני מקומות בתורה מופיע הלשון של “לך לך”, אחד בתחילת פרשת לך לך, והשני בפרשת וירא כשנצטווה אברהם בנסיון העקידה: “לך לך אל ארץ המוריה”. שני הנסיונות מקבילים אחד לשני, הנסיון של לך לך הוא בכך שאברהם בעוזבו את ארצו ומולדתו ובית אביו הקריב את עברו, והנסיון של העקידה היה שאברהם יהיה מוכן להקריב את העתיד של “כי ביצחק יקרא לך זרע”.
ועיין בבית הלוי שהסביר את דברי הגמ’ (סוטה יז, א) דבשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכה לעפר סוטה ואפר פרה. לעפר מעולם לא היתה צורה חשובה, אבל יכול לקבל צורה, כי יכולין לזרוע בו. ולאפר היתה צורה קודם שנשרף, אבל אין לו עתיד, שאין יכולין לזרוע בו או לגבל בכדי ליצור כלי. וזהו מה שאמר אברהם, שהשפיל עצמו ואמר שאין לו עבר או עתיד מבלעדי ד’. ומידה כנגד מידה זכה אברהם בעפר סוטה המברר שהאשה היתה טהורה ומעולם לא זינתה, ולאפר פרה שמטהר אדם לעתיד.
ההבדל בין השגת האבות הקדושים להשגת משה רבנו
שונה הוא אברהם אבינו ממשה רבינו, בכך שלמשה רבינו נתגלה הקב”ה מתחילה, אבל אברהם אבינו הגיע מעצמו להשגה שיש בורא המנהיג את העולם, מכח מה שהתבונן אברהם בבריאה ואמר שאי אפשר לבריאה בלא בורא ומנהיג, ובלשון חז”ל: “שראה בירה דולקת ואמר שאי אפשר לבירה בלא בעל הבירה”.
ושמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד הלוי זצ”ל, שזוהי כונת הפסוק “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בקל ש-די ושמי ד’ לא נודעתי להם”. ה’ נתגלה לאבות דרך הטבע וזו המידה של קל ש-די, שהוא הבורא שאמר לעולם די, אבל אין התגלות זו כהתגלות של שם המפורש שבו נתגלה למשה רבינו. האבות הבינו מעצמם שיש בורא עולם, כפי שהשכל הכריח את אברהם שיש בורא ומנהיג לעולם, וכמו שכתב הרמב”ם (פ”א מהל’ עבודת כוכבים ה”ג), וז”ל: “כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום וכלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג, תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי שיסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה” וכו’.
כבישת הרצונות העצמיים בנסיון העקידה
והנה הפילוסוף היוני פלאטו שאל: מהו הטוב, האם מה שהוא רצון הקב”ה זהו הטוב, או שישנו טוב מוחלט שהשכל מחייבו והוא שקבע הקב”ה במצוותיו. ושתי הדרכים האלו תלויות באות אחת בגירסת הרמב”ם (פ”ח מהל’ מלכים הל’ י”א), וז”ל: “כל המקבל ז’ מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה וכו’. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם”. וגירסת ר’ זלמן מווילנא בדברי הרמב”ם היתה: “אלא מחכמיהם”. הרי ששתי הגירסאות נחלקו אם יש תוכן למצוה, דהיינו דנחשב לחכמה, בלא ציווי מהקב”ה. והנה ממה שטען אברהם אבינו, “השופט כל הארץ לא יעשה משפט”, לכאורה נראה דיש משפט שבא מהכרע הדעת מלבד ציווי הקב”ה ורצונו. [ועיי”ע ספורנו ומלבי”ם.]
והנה ממה שהאבות קיימו את כל התורה כולה אף קודם שנצטוו, נראה שישנו ענין של מצוה שהיו האבות יכולין לכוון אליה אף בלא הציווי. [ויעוין בהקדמת ר”נ גאון לש”ס ובקונטרס ד”ס סי’ א’ אות כב.]
כשאברהם קיבל את הציווי של העקידה, היה צריך להקריב את זה שהגיע לאמונה בקב”ה ע”י חכמתו ושכלו, שהרי הקב”ה כבר הבטיחו: “כי ביצחק יקרא לך זרע”, ועכשיו הוא מצווהו: “והעלהו לעולה”, ולא תמה על הסתירה בין שני המאמרים. והרי עצם העקידה מראה שה”טוב” תלוי ברצון ה’, ושלא כפי השגתו של אברהם אבינו מקודם. וכלשון חז”ל (ירושלמי תענית פ”ב ה”ד), וז”ל: “אמר אברהם לפני הקב”ה, רבש”ע גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי והעלהו שם לעולה היה לי מה להשיב, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי להעלהו לעולה, אלא שכבשתי את יצרי לעשות רצונך, כך יהי רצון שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין בצרה ואין להם מי שילמד עליהם סנגוריא תהא אתה מלמד עליהם סניגוריא”. דהיינו, כמו שאברהם העדיף את רצון הקב”ה על רצונו, כן יהיה הקב”ה מלמד סניגוריא על ישראל אף למעלה מן השכל.
ובניגוד להנהגתו של אברהם אבינו וכהקדמה לסיפור של העקידה, הוא מה שהתורה מספרת על הגר וישמעאל, דכתיב: “ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת, כי אמרה אל אראה במות הילד, ותשב ותשא את קולה ותבך” (בראשית כ, י), ובמדרש רבה איתא: “א”ר ברכיה כמטחת דברים כלפי מעלה, אמרה: אתמול אמרת לי הרבה ארבה את זרעך וגו’, עכשו הוא מת בצמא”, עכ”ל. הרי שהסיפור של ישמעאל והגר הוא ממש כסיפור של העקידה, בשניהם בא מלאך והציל את הילד, רק שהגר הטיחה דברים כלפי מעלה, ולעומתה אברהם אבינו קיבל באמונה שלימה את צוואת ה’.
