Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Gan Shoshanim 3
בענין הדלקת הנר ביום הכפורים
במשנה (פסחים נג ע”ב) מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין. ובגמ’ שם, תנא בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהן לדבר אחד נתכוונו, דרש רבא ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו’ בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד [ופרש”י אותן שנהגו להדליק והנוהגין שלא להדליק לא נתכוונו אלא לדבר אחד, להפריש עצמו ממשכבי אשה, האומרים להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר, והאומרים שלא להדליק סוברים כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאווה לה].
והנה בשו”ע (או”ח תר”י ס”ב) יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום כיפורים, והיא שיטת הרא”ש. ובביאור הגר”א שם השיג על זה דכיון דאינו אלא מנהג, ואין מברכים על מנהג נביאים כדאיתא בגמ’ סוכה (דף מד ע”ב), כש”כ זה.
ורבינו ז”ל אמר בשם אביו הגר”מ ז”ל בביאור שיטת הרא”ש דבמקום שנהגו להדליק אינו מטעם מנהג לחוד, אלא דאיכא חיוב להדליק משום כבוד יום הכפורים, דאף דיוה”כ מופקע מחיוב עונג מ”מ אית ליה חיוב כבוד, כדאיתא בגמ’ (שבת קיט ע”א) א”ל ריש גלותא לרב המנונא, מאי דכתיב ולקדוש ה’ מכובד, א”ל זה יוה”כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה, ע”כ. הרי להדיא דאיכא מצות כבוד ביוה”כ, והדלקת נר יש בו משום עונג ומשום כבוד, כמבואר ברמב”ם (פ”ה מהל’ שבת ה”א ופרק ל’ ה”ה), ולכן מברכים על הדלקת הנר משום מצות כבוד יוה”כ שבו, רק שיש מקומות שנהגו שלא להדליק משום איסור תשמיש המטה, והיינו דהמנהג מפקיע החיוב להדליק, אבל במקומות שנהגו להדליק, אינו מטעם מנהג לחוד אלא הוי ג”כ משום עיקר דין כבוד יוה”כ [ובאמת כן מבואר בדברי הרא”ש (ביומא פ”ח סי’ כז) שאין מברכים משום המנהג לחוד אלא משום המצוה דשייך ביוה”כ כמו בשבת, וז”ל ויראה שיש לברך על הדלקת הנר כמו בשבת משום שלום בית, עכ”ל.]
ויש להעיר דמדברי הרמב”ם משמע דלא כדברי הגר”מ, שכתב (בפ”ג מהל’ שביתת עשור ה”י) וז”ל, יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים כדי שיהיה לו בושת פנים מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש המטה, ויש מקומות שנהגו שלא להדליק שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש. ואם חל יום הכפורים להיות בשבת חייבין הכל להדליק בכל מקום שהדלקת נר בשבת חובה, עכ”ל. הרי כתב הרמב”ם דדוקא ביוה”כ שחל בשבת איכא חובה, אבל ביוה”כ סתם נראה מדבריו דאינו אלא משום מנהג לחוד, וכדעת הגר”א. אולם אף אם נימא דאינו אלא מנהג לחוד, לכאורה שייך לומר שמברכים עליו מטעם אחר, דידועים דברי הגרי”ז (בספרו הל’ ברכות) דשייך ברכה על המנהג היכא דהוי חפצא של מצוה, כמו שמברכים על יו”ט שני אף דחיובו משום מנהג אבותיהם משום דהוי חפצא של מצוה, וה”נ כיון דהדלקת נר בשבת הוי מצוה, יתכן דהדלקת נר ביוה”כ, אף דאין המחייב אלא משום מנהג, יש לברך עליו דהוי חפצא של מצוה. וכן אנו עושים בנר חנוכה שמדליקים בבית הכנסת ומברכים עליו אף דאינו אלא משום מנהג.
[ויש להעיר דהגר”מ נקט בפשיטות דלא שייך עונג ביוה”כ, אולם י”ל דאף דיוה”כ אסור באכילה ובשתייה ובשאר עינויים מ”מ יש בו מצות עונג, וי”ל בב’ אופנים, או דמקיים עונג ע”י כסות נקייה, והיינו ע”פ שיטת הגר”א (או”ח סי’ תכט סק”ה) דהחילוק בין כבוד לעונג הוא דכבוד הוא מה שנעשה לפני השבת להכין צרכי שבת ועונג הוא מה שעושה בשבת עצמו, וא”כ ע”י לבישת כסות נקייה ביוה”כ י”ל שמקיים מצות עונג. אי נמי יש לומר דע”י התענית עצמו מקיים מצות עונג, דהעונג של יוה”כ הוא להתענות, וכלשון הפייטן (ראב”ע), על כן להתענות בו על פי נבוניו אסור לבד מיום כפור עווני, משמע דהא דמתענים ביוה”כ שחל בשבת אינו משום שיוה”כ דוחה איסור תענית בשבת אלא שביוה”כ לא שייך איסור זה כלל, והיינו משום דהעונג של יוה”כ הוא להתענות.]
והנה עי’ בגמ’ פסחים שם (נג ע”ב) דתני תנא קמיה דרבי יוחנן, ר”ש בן אלעזר אומר יום הכפורים שחל להיות בשבת, אף במקום שאמרו שלא להדליק מדליקין מפני כבוד השבת, ועני רבי יוחנן בתריה וחכמים אוסרים, ע”כ. הרי דנחלקו ביוה”כ שחל בשבת אם שייך המנהג שלא להדליק. ובפשטות צ”ב שיטת חכמים דאף בשבת אין להדליק, דמצות הדלקת הנר בשבת מה תהא עליה. אולם לפי דברי הגר”מ דהמנהג שלא להדליק ביוה”כ בא להפקיע מצות ההדלקה דאיכא בכל יוה”כ משום כבוד, י”ל דס”ל לחכמים דהוא הדין דהמנהג מפקיע מצות הדלקת נר בשבת, ובזה נחלקו ר”ש בן אלעזר ורבנן, דרשב”א ס”ל דהמנהג שלא להדליק אין בכחה להפקיע אלא מצות הדלקת הנר של יוה”כ, אבל אין המנהג יכול להפקיע מצות הדלקת הנר בשבת, וחכמים ס”ל דהמנהג מפקיע אף מצות הדלקת הנר של שבת.
וביתר ביאור נראה דר”ש בן אלעזר ס”ל דהמנהג שלא להדליק יכול להפקיע המצוה של הדלקת הנר ביוה”כ כיון דאיסור תשמיש המטה ביוה”כ הוי חלק מעצם קדושת היום של יוה”כ, דהנה כתב הרמב”ם (פ”א מהל’ שביתת עשור ה”ה) וז”ל, וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון, שבת לעניין מלאכה, ושבתון לעניינים אלו, עכ”ל. הרי דכלל דין ה’ עינויים בעיקר השביתה של יוה”כ, ובקרא של שבת שבתון נכללו ה’ העינויים. ולפי זה הדרא קושיא לדוכתה, לשיטת חכמים, איך האיסור של תשמיש המטה ביוה”כ יכול להפקיע מצות הדלקה של שבת שלכאורה אינו מעניינו כלל.
ונראה לבאר שבזה נחלקו ר”ש בן אלעזר ורבנן אם יש מיזוג בין יוה”כ ושבת ומצטרפים לקדושה אחת של שבת יוה”כ שהוא חלות קדושה בפ”ע. והנה כעי”ז שמעתי ממו”ר זצ”ל שנחלקו רש”י ובה”ג לגבי שבת ויו”ט אם מצטרפים לקדושה אחת, דאיתא בגמ’ (ברכות מט ע”א) אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי וכו’ מקדש השבת וישראל והזמנים, חוץ מזו. ומאי שנא הכא חדא היא, התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש”י שם כתב וז”ל אין כאן אלא ברכת מקדש שמברך להקב”ה שמקדש השבת והזמנים וכו’, ובה”ג גרס הכי חוץ מזו ומ”ש הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים וכו’ ואינו נ”ל וכו’, עכ”ל. הרי דבה”ג פי’ דשבת ויו”ט הוו תרתי קדושות, ורש”י נחלק עליו ונראה דס”ל דמצטרפים לקדושה אחת ולכן אין בו משום הא דאין חותמין בשתים. ועי’ בתלמידי רבינו יונה שם וז”ל ומהדרי’ הכא הא בהא תליא וכו’ כלומר מקדש השבת וישראל והזמנים אע”פ שנראי’ כשתים ענין אחד הוא, שקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת, וקדושת הזמנים וראשי חדשים תלויה בקדושת ישראל, וכיון שתלוי זה בזה כמו קדושה אחת דיינינן ליה. ורבי’ אפרים הספרדי ז”ל פי’ דהא בהא תליא רוצה לומר אע”פ שנראה כשני ענינים כיון ששתי הקדושות באין בזמן אחד כמו קדושה אחת הוי ולפיכך חותם בשתיהם, עכ”ל. ויתכן דכוונת רבינו אפרים הוא ג”כ דשבת ויו”ט מצטרפים לקדושה אחת [וכ”כ הגר”י ענגיל בציונים לתורה (עמ’ מח) והאריך בזה כדרכו בקדש, ע”ש].
ונראה דאף לפי בה”ג דשבת ויו”ט הוו ב’ קדושות ואין מצטרפין, מ”מ יש לומר דקדושת שבת ויוה”כ מצטרפין, דהא יוה”כ הוא שבת שבתון ואסור במלאכת אוכל נפש כשבת, [ועי’ בגמ’ שבת קיד ע”א עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביום הכיפורים, יכול אף של יוה”כ בשבת ת”ל בשבתו, דברי רבי ישמעאל. ר’ עקיבא אומר עולת שבת בשבתו, לימד על חלבי שבת שקרבים ביו”ט, יכול אף ביוה”כ ת”ל בשבתו, ויתכן דפליגי בזה]. ולכן ס”ל לחכמים דביוה”כ שחל בשבת אין מדליקין את הנר דקדושת היום של יוה”כ שחל בשבת אינה מחייבת הדלקת הנר.
והנה נסתפקתי ביו”ט שחל בשבת והתפלל תפילת יו”ט ושכח של שבת, ושוב התפלל תפילת שבת ושכח של יו”ט, אם יוצא. ונראה דתלוי בזה אם שבת ויו”ט מצטרפים לקדושה אחת, דאם נימא שאין מצטרפים, הא התפלל של שבת ושל יו”ט ואינו חסר מידי, אבל אם נימא דשבת ויו”ט מצטרפים הרי לא התפלל תפילה שכוללת קדושת היום כלל. ועי’ במחזיק ברכה (סי’ רסח סק”ט) שכתב וז”ל, ליל שבת ויו”ט אם אדם שכח והתפלל תפילת יו”ט לבד ולא הזכיר שבת, ושמע ברכה מעין ז’ מהש”ץ כולה, נראה דיצא לפי מה שפסק מרן בדין זה, מידי דהוה לאוכל פירות מעין ז’ ומזונות דדינא הוא לכוללם בברכה מעין ג’, ואם שכח ובירך על המחיה לחוד דפשיטא דמברך על העץ אח”כ לחוד וה”ה הכא, עכ”ל.
ובס’ שלמי חגיגה נחלק עליו וז”ל, וראיתי לה”ה מוהרח”א נר”ו בס’ מחזיק ברכה שכתב על נדון זה דיוצא בברכת מעין ז’ מידי דהוה לאוכל פירות ומזונות וכו’ אנא דאמרי כי אחרי המחילה הראויה לא כיון יפה בזה ואין הנדון דומה לראיה כלל, דשאני התם שהם ב’ מינים נפרדים ומחולקים זה מזה הן במינן הן האכילות והנאתן, ומן הראוי היה לברך ברכה פרטית על כל מין ומין בפני עצמו אלא שרז”ל לא הצריכו כן שלא להרבות בברכות ויכלול הכל בברכה אחת וכו’ משא”כ בשבת וי”ט, כשחל יו”ט בשבת, בהיום הזה אין הקדושות נפרדות זו מזו אלא יום אחד הוא שיש בו קדושה יתירתא שהוא כלול מב’ קדושות כאחד ולכן בכל תפלה שיתפלל כהיום הזה צריך להזיר בה שתי קדושות כדי שתהיה התפלה דומה ליום דכשם שהיום הוא יום אחד והוא כלול משני קדושות כך תהיה התפלה תפלה אחת כלולה משני קדושות, עכ”ל. ובשע”ת סי’ תקפב הביא מחלוקת זו. מבואר להדיא דפליגי בזה החיד”א והשלמי חגיגה אי שבת ויו”ט מצטרפים לקדושה אחת.
שוב הראני ידידי ר’ אליהו קרקובסקי נ”י דברי האור שמח בפ”ד מהל’ עבודת יוה”כ ה”א שכתב לבאר דברי הרמב”ם שם פ”א ה”ב דאם חל יוה”כ בשבת “אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול”, וכתב האו”ש דהיינו משום “דמוספי שבת בקדושת יוה”כ מקדשי”, ולפ”ז כתב וז”ל, וכן נ”ל דקדושת יוה”כ חיילא על שבת ג”כ להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יוה”כ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוה”כ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול, מורה אני דלא מקדש גם על שבת, דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו, ופשוט, עכ”ל. אולם בחי’ רעק”א (או”ח סי’ תרי”ח) כתב דחולה שצריך לאכול ביוה”כ שחל בשבת חייב בקידוש ע”ש, הרי דפליגי הגרעק”א והאו”ש בנקודה זו, אי שבת ויוה”כ מצטרפים לקדושה אחת.
