Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת פנחס
א
טיבה של ברית כהונת עולם שניתנה לפנחס
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה, יא)
לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע”א והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש”י; והוא מגמ’ סנהדרין פב, א).
א. ביאור דברי הגמ’ הוא, שהנה פירוט יחוסו של פנחס כאן אינו מובן, שהרי בסוף פר’ בלק (כה, ז) כשהרג פנחס את זמרי כבר כתוב: “וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו”, וא”כ למה היה צריך הכתוב ליחסו עוד פעם לאהרן בתחילת פרשת פנחס.
ואשר נראה לבאר בזה, שפנחס לא היה כהן, שהרי רק אהרן ובניו נמשחו לכהונה ואלו שנולדו מהם אח”כ אכן יהיו כהנים, אבל פנחס שנולד קודם לא היה נמשח לכהונה, ואחר שהרג פנחס את זמרי ונתן לו הקב”ה ברית כהונת עולם נעשה פנחס כהן.
אלא שיש לעיין בענינה של ברית זו, אם היתה עומדת לכהונה בפני עצמה, דאף דלא היה צריך פנחס להיות כהן כיון שלא נולד מבניו של אהרן אחר שנמשחו, מ”מ היתה לו ברית מיוחדת להיות כהן. וכמו שמצינו שמשה רבינו היה לו דין כהן ושימש ככהן גדול בימי המלואים, והיה לו דין כהונה בפני עצמו, שהרי משה אינו מבניו של אהרן [ועיין בתוס’ (ע”ז לד, א ד”ה במה שמש משה) אי שימש משה רק בימי המלואים ככהן גדול או כל מ’ שנה במדבר]. או דלמא, מה שפנחס נעשה כהן אח”כ אינו דין כהונה מיוחדת, אלא שעתה מטעם הברית נחשב פנחס לכהן מפני שהוא מבני בניו של אהרן, וכהונתו היא מפני מה שהוא מזרעו של אהרן.
והנפק”מ בזה הוא, אם בניו יהיו כהנים אחריו. שהרי משה אף שהיה כהן גדול אבל בניו אחריו לא היו כהנים רק לויים, כיון שלכהונת משה היה דין בפ”ע שאינו עובר לבניו, אבל לפנחס היה דין כהונה שנתייחס אחר אהרן, וא”כ גם בניו אחריו היו כהנים וכדמפורש בקרא, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ונראה שזו הסיבה לכך שהכתוב בתחילת פרשתנו מייחסו לאהרן הכהן, לומר שהכהונה שניתנה לו עכשיו היא שנחשב לכהן מן הטעם שהוא מזרעו של אהרן ודומה בזה לשאר הכהנים.
ועיין בדעת זקנים מבעלי התוס’ עה”פ “והיתה לו ולזרעו אחריו” שכתב, וז”ל: “שיהא משוח מלחמה מכאן ואילך, וזש”ה במלחמת מדין “אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא” וכו’, מכאן אמרו רז”ל דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ובהכי ניחא מה שהעולם מקשים היאך הרג פנחס את זמרי ונטמא למת דאיכא למימר דעד עכשיו לא נתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו אבל לבני בניו לא, וגם במלואים תמצא כתיב לאהרן ולבניו תעשה כתנות ולא בני בניו. ועוד י”ל, דהניחו לזמרי גוסס ולא מת ממש וגוסס אינו מטמא. ועל זה הקשה הר”ר שמואל שהרי משמיני למלואים היה פנחס משוח מלחמה, שכן מונה שמחה זו בשבע שמחות שהיתה אלישבע אשת אהרן יתירה על האחרות שהיה בן בנה משוח מלחמה ושמא משם נתן לו להיות משוח מלחמה אבל לעבודה ולדורות לא וכאן ניתנה לו הכהונה לכל מילי ולזרעו אחריו”.
והנה ממה שכתב הר”ר שמואל שפנחס היה משוח מלחמה מימי המלואים אבל לא לעבודה ולדורות, נראה כוונתו דהיה לו דין כהונה בפ”ע מימי המלואים אבל לא לעבודה, ולכן בניו אחריו לא היו כהנים כיון שלא היה דין כהונה מטעם שהיה זרעו של אהרן, ואח”כ כשנתן לו הקב”ה ברית כהונת עולם היה כהן משום שנתייחס אחר אהרן, ולכן היה כהן לכל מילי ולדורות.
אלא דעדיין צ”ע איך יהיה לכהן דין משוח מלחמה בלא דין כהונה לעבודה, שהרי משוח מלחמה הוי קדושה נוספת על קדושת כהונה. אבל באמת כעין זה מצינו גבי משה רבינו שהיה לו דין כהן גדול ואעפ”כ לא היה כשר לגבי ראיית נגעים כמבואר בגמ’ זבחים (קב, א).
ב. והנה לכאורה עוד נ”מ יש בזה, לגבי חלל. דעיין ברמב”ן על התורה (ריש פ’ אמור) על הפסוק אמור אל הכהנים בני אהרן וגו’, וז”ל: “וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר אל אהרן ואל בניו, ולא יזכירם בשם הכהנים, כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש. אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב הכהנים, לאמר כי בעבור שהם כהני ה’ ומשרתי אלוקינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם, והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה”.
והכלי חמדה פירש בכוונת הרמב”ן דישנם שני דינים בקדושת כהונה. א’, קדושה הבאה להם מאבותם שהם מתייחסים לאהרן הכהן, וב’, קדושה עצמית שיש להם וזהו האוסרן ליטמא למתים ולינשא לנשים פסולות, אבל מה שמותרים בעבודה זהו משום שהם בני אהרן, ולכן חלל אף שאין לו קדושת כהונה ומותר ליטמא למתים ולינשא לפסולות, מ”מ בדיעבד עבודתו כשרה, שהרי אף שאינו כהן מ”מ הוא מבני אהרן. [ועיין מה שכתבתי בזה בספרי חזון נחום (סי’ כט) ולעיל פרשת אמור.]
והנה אי פנחס נתכהן משום שהוא זרעו של אהרן, א”כ אם היה בזרעו חלל – עבודתו היתה כשרה משום שהוא בכלל בני אהרן, אבל אי מה דנתכהן פנחס היה דין כהונה בפני עצמו, אפשר דעבודת חלל היתה פסולה. ונראה דזהו מה דקאמר בפסוק “פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן” – דפנחס היה גם ע”פ דין מבני אהרן ולכן חלל מזרע פנחס שעבד עבודתו כשרה.
ועיין ברמב”ן (ריש פרשת פנחס) שכתב, וז”ל: “ולא אמר הכתוב והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם כמו שאמר באהרן, אבל אמר ברית כהונת עולם ואמר את בריתי שלום שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת, ולכך אמר אשר קנא לאלקיו. והמשכיל יבין”. ועיין באור הלבוש (מובא בהערות הרב ח”ד שעוועל ברמב”ן הוצאת מוה”ק) שפירש כי שינה הכתוב בהבטחת פנחס מהבטחת אהרן בתוספת ‘ברית שלום’, שהרי באהרן לא הזכיר לא ‘ברית’ ולא ‘שלום’, אמנם הוסיף בהבטחת אהרן ‘תפארת’, באמרו “לכבוד ולתפארת”, מה שלא הזכיר כן בפנחס, לכך ראה (הרמב”ן) לבאר כי אין מעלתו במעלת אהרן וכו’. והנה מדברי הרמב”ן נראה דהיה לפנחס דין כהונה בפ”ע, ולא הגיע למעלת אהרן, ולכך היה זקוק להבטחה מיוחדת שבניו יהיו כהנים אחריו.
