Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת דברים
‘ולא שמע ה’ בקולכם’ – ‘שתם תפילתי’
ותשבו ותבכו לפני ה’ ולא שמע ה’ בקולכם ולא האזין אליכם (א, מה)
הבכיה הזו נמשכת מחטא המרגלים, שהיתה בכיה לדורות דכתיב “ויבכו העם” (במדבר יד, א), וזהו מקור הבכיה שהזכיר הכתוב (עיין ברמב”ן שעמד על זה).
ועיין במגילת איכה (ג, ח) דכתיב: “גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי”, שבעת החורבן הקב”ה לא שמע לתפילותינו ולא היו מקובלות ועולות לרצון לפניו כלל. ושמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד הלוי סולובייצ’יק זצ”ל שזהו הטעם שאין אומרים ‘תתקבל’ בקדיש של ט’ באב, משום שבט’ באב נאמר בכתוב שאין תפילותינו מקובלות דכתיב “שתם תפלתי”. ולכן זהו דינא דוקא בט’ באב, ואינו נוגע לבית אבל בעלמא בו יש לומר תתקבל בקדיש (עיין תשובות רע”א תנינא סי’ כד). ואמר עוד, דזהו הטעם שאין מתפללים תפילת נעילה בט’ באב אף דהוי תענית צבור (ועיין בראשונים שעמדו על זה), דתשעה באב אין קיומו על ידי זעקה ותפלה יתירה כשאר תעניות דתפלה וזעקה הוי מעצם קיום התענית, דבתשעה באב ננעלו שערי תפלה מגזה”כ ד”שתם תפלתי”, והיות שתפילת נעילה היא תפילה יתירה בכל תענית שתתקבלנה תפלות היום, חיוב זה נפקע בתשעה באב. ובשו”ע או”ח ס’ תקנט סעי’ ד’ (בהגהה) נפסק: “אין אומרים תחנון בת”ב ואין נופלים על פניהם משום דמיקרי מועד”, עכ”ל, ומו”ר אמר דגם זה הוא משום גזה”כ דשתם תפלתי, ולכן הוסיף הרמ”א גם הדין דאין אומרים סליחות. ועיין בב”י שהביא טעם זה מהכלבו.
ולכאורה איכא נפק”מ מזה אי אומרין תחנון במנחה ערב תשעה באב. דאי הוי משום דאיקרי מועד, אין לומר תחנון גם במנחה שקודם ת”ב וכדפסק בשו”ע (או”ח סי’ תקנד סע’ יב), אבל אי הוי משום דכתיב שתם תפלתי ולכן אין אומרים תחנון דהוא חלק נוסף מקיום התפלה, הרי שזהו דין דוקא בת”ב עצמו ואינו נוגע למנחה דערב ת”ב.
ונראה שאת הענין והדין דשתם תפלתי דט’ באב נוכל ללמוד גם מן הכתוב: “ותשבו ותבכו לפני ה’ ולא שמע ה’ בקולכם”, – הבכיה לפני ה’ לא נענתה והקב”ה לא שמע לתפלות וצעקות בני ישראל במדבר אחר חטא המרגלים שהיה בט”ב, והרי זה סימן לדורות בענין קבלת התפילה ביום זה.
ובביאור יסוד הדבר נראה, דהנה הא דט’ באב נקרא ‘מועד’, הוא משום דהוכפלו בו הצרות, ונחרב בית ראשון ושני באותו יום, אולם אע”פ שנראה מזה צורך וטעם לחומרת התענית (ולכן מתענין בו לילו כיומו, וכן החמשה ענויים נוהגים בט’ באב כביוה”כ), המבט הנכון הוא, דהא גופא שהוכפלו בו הצרות מראה שהחורבן והצרות שקרו בט’ באב אינן משום שהברית בינינו לקב”ה נפסקה, אלא אדרבה, זה שהקב”ה מעניש אותנו פעם אחר פעם באותו יום מראה שהברית קיימת והיחס לקב”ה במקומו עומד, אלא ש”כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך”. ולכן אומרים ‘נחם’ בט’ באב, ושבת אחר ט’ באב הוי שבת נחמו, כיון שעצם הצרות מראות על היסוד לגאולה ישועה ונחמה.
ועיין בבית הלוי (פ’ ויצא) שכתב כעין דברינו אלה, וז”ל: “בגמ’ דחגיגה איתא (ה, ב) דאחוי לי ההוא צדוקי לר’ יהושע בן חנינא עמא דאהדרינהו מריה לאנפיה מינה, אחוי ליה עוד ידו נטויה עלינו. והקשה שם המהרש”א דהרי הך קרא כתיב גבי פורעניות, בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נטויה. דהטור כתב בחושן משפט דאבידה מדעת הוא הפקר, ואם הניח כיסו ברה”ר נעשה הפקר וכל מי שירצה יכול לזכות בו. ויש לחלק בין מניח כיס ברה”ר לבעה”ב הזורק כלי מראש גגו, דמבואר להדיא במסכת ב”ק (ס”ו) דלא נעשה הפקר מדשקיל וטרי שם בבא אחר ושברו אם חייב או לא. והחילוק הוא דבמניח כיסו ברה”ר ולא איכפת ליה כלל מה שיהיה בו, הוא דס”ל להטור דהוא הפקר, אבל בזורק כליו לשוברם דיש לו בזה כונה ורצון לשוברו, כל זמן שלא נשברו, הם שלו עדיין. וזהו דהצדוקי אמר לו, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה דכבר סילק השי”ת רשותו מהם ואינם שוב שלו כלל. רק זה היה אם הקב”ה משלחם מא”י ולא איכפת ליה ממה שיעשו הכשדים בהם, והשיב לו ריב”ח, עוד ידו נטויה עלינו, דשלחם לשם בכוונה מיוחדת שיסבלו שם יסורים, והוי כמו זורק כליו לשברם דהם שלו עדיין”, עכ”ל.
