Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת חיי שרה
השראת השכינה – במשכן, בבריאה ובבתי ישראל
ויביאה האהלה (כד, סז)
ברש”י: ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע”ש לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו (ב”ר).
והנה שלושה דברים אלו – נר דלוק מע”ש לער”ש, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, היו דברים שמצינו באהל מועד. נר דלוק מערב שבת לערב שבת – זהו נר המערבי שבמנורה, וברכה מצויה בעיסה – היה נס שבלחם הפנים על השלחן שהיה טרי כל השבוע, וגם במשכן היה ענן קשור על האהל להראות על השראת השכינה. וכולם היו גם באהלה של שרה, כי באהל שרה שרתה השכינה והיה האוהל כמשכן.
ועיין ברמב”ן בהקדמתו לפי’ ספר שמות שכתב שפרשיות המשכן נכללו בספר שמות, משום שספר שמות הוא ספר הגאולה, וז”ל: “והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב”ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלוק עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב”ר סי’ מז אות ח’), ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה [שמות] בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד”, עכ”ל. הרי שהשכינה היתה שרויה באהל האבות וזה מה שכתב רש”י ששלושה דברים אלו הם משום שהשכינה היתה שורה באהלי האבות.
ונראה ממשמעות הקרא ד”ושכנתי בתוכם” שמעלה זו קיימת במקצת בכל בתי ישראל, ולכן השולחן שבכל בית ובית דומה למזבח. ולפי זה יש לבאר כונת חז”ל במאמרם בשבת (פרק במה מדליקין משנה ז’): “על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר”. שלושת הדברים הם כנגד שלושת המעלות שבאהלה של שרה: נדה – כנגד ענן קשור על האהל, כי טהרת המשפחה מראה על השראת השכינה ושם השם השרוי בין איש לאשתו, ובלא זה אש אוכלתן (בגמ’ סוטה יז, א); חלה – כנגד לחם הפנים, וברכה מצויה בעיסה; הדלקת הנר – כנגד הנר הדלוק מע”ש לע”ש. שלושת המצוות האלו קובעות את הבית למקום משכן, ובלעדיהן אין מקום להשראת שכינה, ולכן אלו שאינן זהירות בהן מתות בשעת לידתן.
ונראה שזו גם כן כונת חז”ל במאמרם (משנה אבות פ”א מ”ב): “על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”. בכל הבריאה יש השראת שכינה והעולם כולו הוא מקום לה. תורה – כנגד נר הדלוק, המנורה מראה על חכמת התורה; עבודה – היינו הענן הקשור על האהל; וגמילות חסדים – היא הברכה המצויה בעיסה. והבן.
והנה בחנוכה מצות הדלקת נרות הוי נר איש וביתו, ועיקר המצוה הוא נר לבית. ולהרמ”א המהדרין מן המהדרין הוא דכל אחד ואחד מדליק לעצמו דהיינו דהוא חובת גברא, אבל עיקר המצוה הוא שיהא נר דלוק לבית.
ואשר נראה, שמה שעיקר המצוה בחנוכה הוא חובת בית, הוא להראות על זה שהשכינה שורה בביתו של כל איש מישראל, שהרי היונים רצו לטמאות לא רק את המקדש החיצוני שבירושלים, אלא גם רצו לטמאות ולחלל את הקדושה הפנימית השורה בביתו של כל יהודי מישראל, וכמבואר ברמב”ם ריש הל’ חנוכה, וז”ל: “בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל… ופשטו ידם בממונם ובנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות”, עכ”ל. ולכן קבעו חכמים שמצות נר חנוכה היא מצות נר איש וביתו, כי הנר מראה על השראת השכינה בבתי ישראל.
