Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת בראשית
חטאו של אדה”ר הוא שורש חטאו של קין
המעיין בלשון הקרא יראה שתגובת הקב”ה לחטא אדם הראשון באכלו מעץ הדעת מקבילה לתגובתו של קין אחרי הרגו את הבל. אצל אדם כתיב: “ויקרא ה’ אלקים אל האדם ויאמר איכה” (ג, ט), ומקביל לזה גבי קין כתיב: “ויאמר ה’ אי הבל אחיך” (ד, ט). אצל אדם כתיב: “ארורה האדמה בעבורך” (ג, ז) ובקין כתיב: “ארור אתה מן האדמה” (ד, יא). אצל אדם כתיב: “ויגרש את האדם” (ג, כד), ובקין כתיב: “הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה” (ד, יב). אצל חוה כתיב: “ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך” (ג, טז), ובקין כתיב: “ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו” (ד, ז). גבי אדם כתיב: “וישמע את קול ה’ אלקים מתהלך בגן” (ג, ח), ובקין כתיב: “קול דמי אחיך צועקים אלי” (ד, י).
וכפי הנראה, זה שהתורה השתמשה באותן הלשונות שהשתמשה בהן בתיאור חטא אדה”ר בסיפור של הריגת הבל ע”י קין ועונשו של קין, בא להורות על כך שרציחת הבל ע”י קין היתה תוצאה של חטא אדם הראשון, וכיון שאדם חטא ומרד בה’ נעשתה גם הרציחה כהיתר לקין. ובאמת הרצח הראשון בתורה אינו רציחת הבל ע”י קין, אלא מה שע”י חטאו השפיל אדם הראשון את האנושות כולה והיו כל הדורות בני מות שלא יחיו לעולם.
עבודת האדם בגן עדן והגירוש ממנו
השומר אחי אנוכי (ד, ט)
נראה שדברי קין מכוונים אל עצם התפקיד שנתן הקב”ה לאדם: “ויקח ה’ אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (בראשית ב, טו), כלומר: התפקיד והשליחות שנתן הקב”ה לאדם מתחילת בריאתו היה לשמור את הגן. והנה בדברי קין מרומז שהוא עדיין פורק את עול השליחות הקדומה, שהרי מן השליחות שנתן הקב”ה לאדם לשמור את הגן מתחייב כמו כן לשמור על אחיו.
והנה אחרי חטא אדם וחוה כשגורשו מגן עדן כתיב: “ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים”. ועל פי פשוטו, הכרובים ולהט החרב המתהפכת הוצבו לשמירה והרחקה, כמו שכתב רש”י שהכרובים הם מלאכי חבלה והחרב המתהפכת – “לה להט לאיים עליו מליכנס עוד לגן”. וכן כתב הרד”ק שהיא “להפחיד את האדם שלא ישוב לגן”. ונראה שהתורה מדגישה שתמורת תפקיד שמירת הגן שניתן לאדם ולא קיימו הוטל עתה על המלאכים לשמור את דרך עץ החיים.
אבל יש מן המפרשים המציגים פן נוסף בענין זה, ויעוין רד”ק שכתב דברי פלא, וז”ל: “ועוד עשה לו זה הדבר כדי שיתחרט האדם וישוב בתשובה, ושם עליו שומרים שלא יכנס שם כדי שיבוש מעצמו ויתחרט על שחטא, ומזה למדוהו דרך תשובה, ולאחר ששב בתשובה סרה המראה ההיא ושב לגן פעמים, ופעמים עובד את האדמה אשר לקח משם”. וגם המלבי”ם הילך בדרך זו, וזו לשונו בתוך דבריו באורך: “שני אלה שהם הכרובים ולהט החרב יעזרו לה להשיג שלמותה ולנצח את הנחש והיצה”ר גם בעודו בחיים”. למדנו איפוא מכאן גודל רחמיו של השי”ת על האדם: הגירוש איננו סילוק ממעשה ידיו ודחייה חלילה בשתי ידים, אלא הוא עצה מרחוק וכניסה לעולם של תיקון והוראת דרך לחטאים.
כמדומה שאוזן שומעת תבין שמצות “והלכת בדרכיו” מחייבת התבוננות בפרשה זו, ונתינת דעת לשינוי צורת ההתייחסות לאלו מתוכנו שרחקו מן הדרך ואל אלו שמעולם לא נמצא מי שהטעימם מטעם חיי אמת.
[ויעוין עוד במה שכתבנו בענין כניסת הכה”ג לפני ולפנים בפר’ אחרי מות (אות ב’). ומשמעות דברי המדרש שהבאנו שם היא כפי’ הרד”ק ע”פ פשוטו.]
