Posted on

Birkat Yitzchak – Haazinu

Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah

 

 

 

פרשת האזינו

בגדרי ברכת התורה

א”ר יהודה, מניין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלוקינו. (ברכות כא, א)

א. ועיין ברמב”ן (סה”מ, מצ’ טו הנוספת) שכתב דהחיוב לברך ברכת התורה הוא מדאורייתא. והנה פשטות הקרא הוא שכשמזכירין שם המפורש במקדש חייבים לתת כבוד לשם ע”י השתחויה, וצ”ב היכן מרומז כאן ציווי על ברכת התורה. וצ”ל דיסוד החיוב הוא מה שהתורה הושוותה בפסוק לקריאת שם ה’, ונראה דזה מבואר על פי הרמב”ן בהקדמתו לתורה שכתב שהתורה כולה מורכבת מצירופי אותיות של שם ה’. [וכבר נזכר בזוהר בכ”מ, ועיין בזה בנפש החיים ש”ד פי”ט.] ועוד יש לומר, שהנה מציאות ה’ בעצמה הינה למעלה מהבנת האדם והשגתו, ועל כן נאסרה החקירה בענין וכמו ששנינו “במופלא ממך אל תחקור”, וכל מה שאנו יכולים להבין ולהשיג ממנו יתברך הוא רק דרך התורה המגלה רצונו בבריאה, ונמצא שלימוד תורה הוא אופן של קריאת שם ה’.

והנה המברך ברכת התורה בבוקר אומר פסוקים של ברכת כהנים, משנה בריש פאה, וברייתא מגמ’ שבת (קכז, א). והנה המשנה בפאה מונה את הדברים שאין להם שיעור, ומהם תלמוד תורה. והגמ’ בשבת נקטה הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ומסיימת: “ותלמוד תורה כנגד כולם”. וחשיבותן של המשנה והברייתא לענין ברכת התורה מובנת, שהרי יש בהן שימת דגש על חשיבות התורה, אבל עדיין צ”ב מה הטעם באמירת הפסוקים של ברכת כהנים דוקא.

ונראה שהביאור בענין הוא, שהנה מצינו שבברכת כהנים ישנו קיום מיוחד של הזכרת שם המפורש, ובמקדש היו כורעים ונופלים כשהיו שומעים שם המפורש ואומרים דברי שבח לה’. וזה מפורש בקרא: “ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם” (במדבר ו, יז) ורש”י שם הביא מהספרי: “ושמו את שמי – יברכום בשם המפורש”. הרי דבברכת כהנים יש קיום מיוחד של הזכרת השם, וכיון שתורה גם היא ענין של הזכרת השם שכולה שמותיו של הקב”ה וכמו שנתבאר בפתח דברינו, לכן אומרים את הפסוקים של ברכת כהנים מיד אחר ברכת התורה, ודו”ק.

[ועיין בספר אגרות הגרי”ד הלוי (הל’ ק”ש פ”ב ה”ג) שהוכיח שיש שני דינים באמירת שם המפורש גבי נשיאת כפים במקדש, חדא, דבמקדש מותר להזכיר שם המפורש, ועוד, דין מסויים בקיום מצות ברכת כהנים דבמקדש צריך להיות בשם המפורש. ועיין ב’מסורה’ (חוברת יח, עמ’ מ).]

ב. שמעתי ממו”ר מרן הגרי”ד זצ”ל שכנעשה הגר”ח זצ”ל בר מצוה שאל את אביו ה’בית הלוי’ אם צריך הוא לברך שוב ברכת התורה בליל הבר מצוה, שהרי הברכה שבירך בבוקר היתה בהיותו עדיין קטן ונעשה לגדול בלילה בהגיעו לי”ג שנים ויום אחד, ונסתפק אי יצא בברכה שבירך בבוקר בקטנותו. והשיבו אביו שיש להסתפק בזה, ולכן יתכוון בברכת אהבת עולם במעריב לצאת חיובו.

והנה לכאורה הסברא שלא יתחייב שוב בברכת התורה היא מפני מה דסבירא ליה להגר”ח [עיין בחי’ מרן הרי”ז על הרמב”ם הל’ ברכות פי”א הט”ז שהביא דברים אלו בשם הגר”ח] דברכת התורה אינה על קיום מצות ת”ת אלא על החפצא של תורה דתורה טעונה ברכה, ולפיכך גם נשים מברכות ברכת התורה אף שפטורות ממצות ת”ת. והנה נראה דמזה הטעם ברכת התורה שבירך בקטנותו מהניא ליה בגדלותו, דגם ברכה של קטן חשיבא חפצא של ברכה, וכמו דמהניא להו ברכת נשים על החפצא של תורה כן הוא בקטן.

ונראה דזהו ג”כ הטעם דסבר המחבר (או”ח סי’ מז ס”ד) דעל לימוד בהרהור לבד אינו מברך ברכת התורה [ועיין בביאור הגר”א שם דס”ל דחייב לברך], דאף דבודאי דמקיים מצות ת”ת גם ע”י הרהור, כיון דהברכה חלה על החפצא של תורה, ובהרהור אין החפצא של תורה שיחול עליו הברכה, או אולי דע”י הרהור חסר מעשה המצוה אע”פ שיש בהרהור קיום מצות תלמוד תורה, ואשר על כן אינו מברך על הרהור.

והנה ממו”ר מרן הגרי”ד זצ”ל שמעתי לבאר במה שאמר הגר”ח שברכת התורה אינה ברכת המצוה אלא ברכה על החפצא של תורה. כי ברכת התורה היא כעין ברכת הנהנין על תורה. וכעין זה הוא בלבוש (או”ח סי’ מז סע’ א) שכתב, וז”ל: “קודם שיתחיל ללמוד או לומר דברי תורה יברך ברכת התורה ומאד מאד צריך האדם להזהר בה, להראות שהתורה היא חשובה בעיניו ונהנה ממנה כמו שמברך על כל הנאותיו”, עכ”ל.

ולפ”ז נראה לבאר ג”כ את תוכן הברכה “והערב נא דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל”, דהיינו הבקשה היא שיהיו דברי התורה מתוקים בפינו וזהו ברכת הנהנין על מתיקות התורה, וחלק בלתי נפרד מקיום מצות לימוד התורה הוא ההנאה שישנה בלימוד התורה, כמבואר בהקדמת האגלי טל, וכבר כתב כן רבנו אברהם מן ההר נדרים מח ע”א.