Posted on

Birkat Yitzchak – Ki Tetzei

Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah

 

פרשת כי תצא

ארבעים יכנו

“והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר; ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכות וגו'” (כה, ב-ג)

א. עיין ברש”י (ד”ה במספר) שכתב, וז”ל: “ואינו נקוד במספר (בניקוד קמץ), למד שהוא דבוק לומר במספר (בפתח) ארבעים ולא ארבעים שלמים אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים והן ארבעים חסר אחת”, עכ”ל. והוא מהגמ’ מכות (כב, ב).

והנה עיין במדרש תנחומא (פ’ במדבר סי’ כג) דאיתא התם: “ולמה ארבעים – אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שנתנה למשה בארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי ענשו”, עכ”ל. והנה מדברי המדרש תנחומא מבואר דעיקר חיוב מלקות הוא ארבעים ורק דהתורה פיחתה המספר לל”ט, דאם לא כן אין כאן תאימה לארבעים יום של נתינת התורה וארבעים יום של יצירת הולד. ולכן פירוש “ארבעים יכנו” הוא ארבעים ממש ולא עד ארבעים, ורק דהתורה הורידה המספר לל”ט מלקות.

ועיין ברמב”ם (הל’ סנהדרין פי”ז ה”א), וז”ל: “כיצד מלקין את המחוייב מלקות. כפי כחו, שנאמר כדי רשעתו במספר. וזה שנאמר ארבעים שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון. אבל פוחתין לחלש שאם יכה לחלש מכה רבה בודאי הוא מת. לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע שאם יוסף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו”, עכ”ל.

ועיי”ש בכסף משנה שכתב, וז”ל: “מדברי רבנו נראה שמה שאינו לוקה ארבעים שלימות הוא תקנת חכמים שכך כתב לפיכך אמרו חכמים ולמד כן ממה שאמר רבה שם כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס”ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו במספר תורה כתיב ארבעים ואתו חכמים ובצרי חדא הרי שהחכמים הם שעשו כן ואע”פ ששם דרשו מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר נראה שסובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא. ויותר נראה לי דלטעמיה אזיל שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים וחכמים קבלו ממרע”ה דרשא זו ומטעם זה”, עכ”ל.

והנה גם במדרש תנחומא שהבאנו מבואר כשיטת הרמב”ם דמדאורייתא חייב במלקות ארבעים, וחכמים הם שאמרו שילקה ל”ט שאם ילקהו עוד אחת יותר נמצא שלא הכהו רק את הארבעים הראויות לו, שהרי במדרש תנחומא אמרו שמנין הארבעים של מלקות הוא כנגד ארבעים יום שניתנה בהם התורה למשה.

והנראה בביאור שיטת הרמב”ם, דגם הרמב”ם סבר דמלקות הוי ארבעים חסר אחת מדאורייתא, שהרי משלשים במלקות, ואם היה המספר ארבעים ממש נמצא שאין כאן שילוש. ועוד, דאם מדאורייתא צריך ארבעים הרי הל”ט אינם חפצא של מלקות, וכדי להגין עליו שלא ילקה אחת יותר הרי הלקהו שלא כדין ל”ט פעמים שאינם מלקות אלא חבלה בעלמא. אלא דנראה דכונת הרמב”ם הוא, דעל פי הכתוב כפשוטו היה צריך ללקות מ’ אלא דמקבלה שקבלו חכמים ממשה לוקה ל”ט ולא מ’, וכמש”כ הכס”מ בסוף דבריו.

וראיה לזה הוא גם מהגמ’ במכות (כב, ב): “אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס”ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא”. דהנה אם פירוש ארבעים הוא עד ארבעים ולא עד בכלל, א”כ מהו הכח הגדול של חכמים בהלכה זו, הרי זהו פירוש ארבעים דהוא ל”ט, דלא עד בכלל. אבל אם הפסוק כפשוטו היה מתפרש ארבעים ממש, ועל ידי קבלת חז”ל הורידו אחת, א”כ זהו דבר גדול וצריך לעמוד מפני הגברא רבה שדבריו, ע”פ קבלתו, הם עוקרים הפירוש של ארבעים. (ועיין בלחם משנה שעמד על זה). ולכן דייקה המשנה לכתוב ארבעים חסר אחת ולא ל”ט, משום דע”י קבלת חז”ל חיסרו אחת מן המנין ארבעים הכתוב בתורה.

ואחר הדברים האלה מצאתי שבמנ”ח (מצ’ תקצד) עמד בזה דלהרמב”ם אי מדאורייתא חייב מלקות ארבעים ורק חכמים הם שמיעטו את המנין לל”ט אין המלקות ראויין להשתלש. ובאמת יש להקשות כן לפי שיטת רבי יהודה במשנה דמלקות הוי ארבעים ולא ל”ט, וקשה הרי גם לרבי יהודה צריך מלקות הראויין להשתלש, וצ”ל דמכת ארבעים לחוד, ומנין הפחות מארבעים דינא אחרינא יש להן וצריך להיות ראויין להשתלש. וצ”ע.

והנה עיין בתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב על הפסוק “ארבעים יכנו”, וז”ל: “ארבעים יצליף וחסר חד ילקיניה, לא ישלים דלמא יוסף למלקיה על תלתין ותשע אלין מלקות ויסתכן”, עכ”ל. הרי לרבי יונתן בן עוזיאל פירוש המלים “ארבעים יכנו” הוא, שהשליח ב”ד מרים ידו (“יצליף”) להכאת פעם ארבעים אבל אינו מלקהו, דהמלקות בפועל הן ל”ט, אלא דמרים ידו עוד פעם להשלים מס’ ארבעים, אבל אינו מוריד השבט בפעם האחרונה מפני שעלול להוסיף על המספר ויבוא לידי סכנה. ונראה דזהו מקור לדברי הרמב”ם, דבאמת היה צריך להלקות ארבעים ולכן מרים השבט גם בפעם הארבעים אלא שאינו מלקהו בפועל שהיה חייב להלקותו ארבעים אלא דכיון שיסתכן על ידי אותו מכה, רק מרים ידו. וכך פירשו חכמים הפסוק על פי קבלתם, וכל זה דינא דאורייתא.

[וי”ל שעצם מה שמרים ידו להלקותו בב”ד הוי חלות שם ולכן נחשב לארבעים. ויש להוכיח שעצם ההרמה להלקות הוי חלות שם ממה שהמרים ידו על חבירו להלקותו נקרא רשע (סנהדרין נח, א) וכן פסק הרמב”ם (הל’ חובל מזיק פ”ה ה”ב), וז”ל: “אפילו להגביה ידו על חבירו אסור, וכל המגביה ידו על חבירו אע”פ שלא הכהו, הרי זה רשע”, עכ”ל.]

ב. עיין בגמ’ (דף כג, א): “תנו רבנן אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע. רבי יהודה אומר אפילו חסירי מדע ויתירי כח”. והרמב”ם (פט”ז מהל’ סנהדרין הל’ ט) פסק כרבנן, וז”ל: “האיש המכה צריך להיות יתר בדעה וחסר בכח”.

והנראה דרבי יהודה ורבנן לשיטתייהו קאזלי. שלשיטת רבנן מה שלוקה ארבעים חסר אחת, אף דבקרא כתיב ארבעים, הוא משום שדרשת חז”ל מיעטה את מספר המלקות ע”פ עומק הבנתם של חכמים בדרכי תלמודה של תורה שלא יבוא לידי תוספת על הארבעים שנתחייב באמת (ויעוין מלבי”ם על אתר (פסוק ג) מה שביאר בדברי הרמב”ם בפרק י”ז מהל’ סנהדרין הל’ א’). ולכן לרבנן צריך שיהא המכה חסר בכח, שגם בזה חסה עליו תורה. אבל כיון שכל זה תלוי בדרשה צריך שיהא החזן יתר בדעה שידע שדרשת חז”ל הפקיעה פשוטו של מקרא ואינו חייב ארבעים מלקות אלא ל”ט. וכמו שאמר רבא: “כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס”ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא (מכות כב, ב)”. אבל לר’ יהודה שחייב מלקות ארבעים כפשוטו דקרא, כיון שלוקה ארבעים כפשוטו דקרא אין צריכים חזן תלמיד חכם, דהיינו יתירי מדע, שידע זאת, שכל אדם יודע דבר המפורש בתורה ויכול החזן להיות אף מי שחסר בדעה.