Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת מטות
מדוע אין מביאים בכורים מנחלת בני ראובן ובני גד בעבר הירדן
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה (לד, א)
תנן (ביכורים פ”א מ”י): “ר’ יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש”. ועיי”ש בירושלמי (פ”א הל’ יב) עוד טעם להא דאין מביאין מעבר הירדן, דאיתא שם: “תני אשר נתתה לי ולא שנטלתי לי מעצמי. מה ביניהון אמר ר’ אבין חצי שבט מנשה ביניהון. מאן דאמר אשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי, חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש”. ונמצא שלפי הירושלמי, דאין מביאין בכורים מעבר הירדן משום דראובן וגד נטלו מעצמן, ובפרשת מקרא ביכורים הא כתיב: “ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'” וגו’ (דברים כו, י).
והנה שם בפרשת מקרא ביכורים כתיב: “ויהי שם לגוי גדול עצום ורב” (כו, ה), דהיינו דבמצרים גדלנו ונעשינו לגוי נפרד ומיוחד, וכמבואר בהגדה של פסח “מלמד שהיו ישראל מצוינים שם”, ו”גדול עצום ורב” פירושו שגדלו לא רק במנין אלא גם באיכות. וכן הוא לענין הבאת ביכורים, שיש להבין שהעיקר הוא שהעם נעשה עצום ורב, שנעשו לגוי גדול המבין שכל יסוד הבאת ביכורים ומקרא ביכורים הוא שכל מה שבידינו הוא מתנת אלקים. ואמנם בני ראובן וגד השתמשו באותו לשון של “רב ועצום” לגבי המקנה שלהם, דהיינו שאצלם היה המקנה חשוב וזה היה לגביהם “עצום ורב”.
יסוד דבריהם אלו באו לידי ביטוי גם בהמשך שיחתם עם משה: “גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו” (במדבר לב, טז), ועיי”ש ברש”י (ד”ה נבנה למקננו) וז”ל: “חסים על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כן גדרות לצאנכם”, עכ”ל, ממדרש תנחומא. הרי שאצלם העיקר היה מקנה כספם – ולא טפם. אמנם להירושלמי אין מביאין ביכורים מעבר הירדן, כי הפירוש הנכון הוא לראות את הדברים כמתנת ה’, ובלא ההבנה הזו אין ערך לריבוי העצום של הנכסים לחייב הבאת ביכורים, ואשר על כן הנוטלין מעצמם אינם זוכים לקרבה פירותיהם לפני ה’.
