Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת נשא
מפליא לעשות
כל ימי הזירו לה’ על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלקיו על ראשו (ו, ו-ז).
א. הגאון ר’ יעקב קמינצקי זצ”ל העיר דבר נפלא. הנה באזהרת הכהן שלא להטמא למת והתירו ליטמא לקרובו כתובים בנו ובתו עם שאר הקרובים, ואילו כאן גבי נזיר לא הוזכרו בנו ובתו אף שאסור הוא להטמאות להם, וצ”ב פשר דבר. ועל כך השיב הוא, מדרך העולם מי הוא זה שמורד נגד תהליך העולם ומסיר עצמו ממנהג העולם לקבוע לו דרך לעצמו – בחור שדמיו רותחים מפני גילו הצעיר; וכמו המעשה בשמעון הצדיק (נדרים ט, ב) בבחור צעיר שהיה רועה צאן אביו ונסתכל בבבואתו במים וראה ביופיו והבין שיצר הרע רוצה לטורדו מן העולם ולכן קיבל על עצמו נזירות. ולכן לא מוזכרים בן ובת, כי המדובר במי שהוא עדיין צעיר ואינו נשוי ואין לו עדיין ילדים.
ב. והנה כתב האבן עזרא: “יפליא – הוא מלשון פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם”. והנה חז”ל (נזיר יט, א) אומרים שנזיר חוטא הוא כיון שציער עצמו מן היין. ופירוש הענין הוא, דנקרא ‘קדוש’ ונקרא ‘חוטא’; נקרא קדוש – שרוצה למעט בתאותו ולכן אוסר על עצמו היין; אבל נקרא חוטא – כי דרך התורה אינה להסיר עצמו מן העולם ולחיות בבדידות, אלא דרך התורה הוא לקדש את הרע, ולא להיות נפרד מן הצבור, אלא ע”י התעסקותו בעולם ולא בהבדלו ממנו, ובהתקשרות העולם הרוחני עם הגוף שם תמצא הקדושה.
והנה בהפטרת נשא, העוסקת בנזירות שמשון, כתוב: “ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים”. ומכאן ראיה לפירוש האבן עזרא דהפלאה הוא מלשון פלא, שיש לומר שלכן השתמש בה הכתוב לגבי המלאך, כפי ענין הפרשה שם המדובר בנזירות שמשון, וגם הנה שם המלאך הוא ‘פלאי’.
ג. והנה הלשון שבברכת אשר יצר – “ומפליא לעשות”, לקוחה היא מכאן. ועיין באו”ח (סי’ ו סע’ א) ברמ”א, וז”ל: “יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא ע”י שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו”, עכ”ל.
הרי שמהות ה”מפליא לעשות” הוא הקשר בין הגוף והרוח, וזה ההיפך מדרך הנזיר שמתרחק לגמרי מהנאת העולם הזה ואוסר על עצמו את היין, ומגדל שערו פרע, כדי להתרחק מתאות הגוף, ולכן נחשב כחוטא; אכן משמעות ה”מפליא לעשות” הוא לחיות חיים של קדושה ורוחניות אף במסגרת הגוף. ולכן קבעו חכמים במטבע ברכה זו לשון “מפליא לעשות”, הלקוחה מפרשת נזירות שמשון, להראות שעיקר הפלא הוא לקשר עולם הרוח ועולם הגשמי, ולא כפי התפיסה הגויית, השוללת את העיסוק וההנאה הגשמית. ולכן בן נח מביא רק קרבן עולה, אבל לכלל ישראל יש גם קרבן שלמים, דיש בו חלק לה’ וחלק לבעלים.
