Excerpted from Rabbi Menachem Genack’s Birkat Yitzchak Chidushim U-ve’urim al HaTorah
פרשת נצבים
מאה קללות בתוכחה
“ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ”ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם וכו'” (רש”י כט, יב).
והנה עיין בכלי יקר שהקשה למה בחרו בלשון “מאה חסר שתים”, היה לו לומר ‘צ”ח’, וביאר, דבאמת יש מאה, בהוספת מה שנאמר: “גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה יעלם ה’ עליך עד השמדך”. ומה שלא נכללו בתוך המאה הוא משום שהן קללות שלא נכתבו בספר התורה, ולכן אמרו שיש כאן מאה חסר שתים, והשתים הן אלו שלא נכתבו. ועל כן: “נבהלו נחפזו רעדה אחזתם בעבור שתים אלו שחסרו ונסתם מהותם ויראו מהם שיעשה בהם כליון” – לשון הכל”י שם.
והנה במשנה במגילה (לא, ב) איתא דקורין ברכות וקללות שבמשנה תורה קודם ר”ה, ומה שנוהגים היום לקרות פרשת נצבים קודם ר”ה, הוא משום דברכות וקללות היא הכריתת ברית שבערבות מואב וזה נמשך בפ’ נצבים – “לעברך בברית” וגו’, והזכרת הברית צריכה להיות קודם ר”ה (ובפרט שבנצבים מוזכרת מצוות התשובה).
והנה לפ”ז נראה מקור למנהגנו לתקוע מאה קולות בר”ה, שהרי בקשתנו לסליחה ומחילה בר”ה מבוססת על הברית, וכפי שאנו אומרים בנוסח הסליחות (ליל יו”כ): “לברית הבט”, ואשר על כן מאה הקולות באים כנגד המאה קללות כדי להיטיב לנו שלא תבואנה עלינו ח”ו הקללות המוזכרות בתוכחה.
